|
|
|
אל תפנו אלי יותר!
אל תלכו שולל אחרי תמונות ריקות מתוכן.
הגוף הוא רק מעטפת לכל מה שרקוב ודפוק מבפנים.
כל פגישה שהייתה לי מפה רק הוכיחה לי את זה שוב ושוב ושוב...
אל תדברו איתי בכלל!
אני לא שווה את המאמץ.
יבוא יום וגם מפה אצליח לצאת ולא לחזור.
יבוא יום ואשלים עם הלבד שלי.
אז אל תפנו אלי יותר,
אל תנסו למכור לי אשליות.
זה לא אתם, זו אני.
מישהו עשה לי מנוי במתנה... אז תודה רבה לך!
אני מעלה הפעם את התמונה הכי חשופה שלי...
וגם תודה לאיש מיוחד שעזר לי לבחור תמונה וסבל את כל השטויות שלי במשך שעתיים!
לילה טוב
💜
לפני כמה ימים כתבתי שאני רוצה גבר שיגרום לי להתרגש ממנו.
זה לא קל לרגש אותי.
צריך לעניין אותי, לגרות את המח המתוסבך שלי, לגרום לבלוטת החשק לנזול מעבר למילים.
אני יודעת שאתה קורא את הבלוג שלי (אמרת לי כמה פעמים), אז אני כותבת לך פה.
אתה אדם מעניין מאוד!
הייתי רוצה להכיר אותך עוד.
יש לי חיוך שמתחיל בתחילת שיחה איתך ונמשך עד שאני נרדמת...
יש בך אוסף תכונות כל כך מיוחד.
ואצלי בראש יש קול מעצבן, כזה קטן וקטנוני, שמנסה להוריד לי את החיוך כל הזמן.
אני מנסה להשתיק אותו, לא להקשיב לפחדים שהוא זורק לתוכי.
אבל יש בי סדקים, הכל מחלחל פנימה.
יש גם חוסר ביטחון כזה שמופיע פתאום, האם אצליח להיות ראויה לך?
אני יודעת שאני מקדימה את המאוחר, אבל איך אפשר שלא אם מצאתי בך כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעצמי?
מפחדת להפתח שוב ולהתאכזב שוב.
מפחדת מהכאב הזה בלב שמגיע עם הדחיה.
האם גם הפעם אתן לפחדים שלי לנהל אותי?
אני רוצה לנעול את כל הפחדים בקופסא קטנה, ואת כל הקולות לאטום שלא אשמע.
אולי הפעם אתה אמיתי, בדיוק כמו שאני רוצה?
💜
בגלל שאני כזו מוצלחת נמחק לי כל הטלפון כולל כל המספרי טלפון...
אז אם אתם חברים שלי ויש לכם את המספר שלי שלחו הודעה ותזדהו שאוכל לחדש אנשי הקשר שלי...
תודה.
שבת שלום
💜
אתמול, לפני שהתחיל כל הבלאגן עם הפיגוע, הלב שלי הרגיש שלם סופסוף!
כמעט חמש שנים(!) של נתק הסתיימו בחיבוק.
כמעט חמש שנים הבן הגדול שלי לא דבר איתי, התעלם מקיומי, גם כשהיה רואה אותי היה ממשיך ללכת כאילו אני לא שם בכלל.
אתמול, הוא נגש אלי חיבק אותי, בלי מילים, בלי שידולים, בלי שבקשתי או דרשתי יחס, במשך ערב שלם שמעתי את המילה "אמא" מהילד הגדול שלי, מאותו אחד שהפך אותי לאמא, מהילד שלימד אותי מה זו אהבה ללא תנאים והלב שלי הרגיש שלם כמו שלא הרגשתי בחיים.
קשה לי לתאר את ההתרגשות הזו, את ההרגשה של חוסר שהתמלא בחיבוק אחד ומילה אחת שהיו כל כך חסרים לי.
בסוף הערב, לפני שהלך לבלות עם חברים, הוא שוב ניגש אלי, חיבק אותי, "להתראות אמא" הוא אמר, והלב שלי שוב ניתר באושר.
הבן שלי חזר אלי אחרי כמעט חמש שנים!
בוקר טוב!
💜
אתמול מישהו מרוב "דאגה" למצבי הציע לי ללכת להוציא נכות כללית בביטוח הלאומי.
כן כן קראתם נכון, אם קצת עצוב לכם וקצת קשה לכם אז אתם נכים!
וכן הוא היה רציני לגמרי.
חבל שלא חשבתי על זה ב 1 באפריל.
שמור אותי מאוהבי, משונאי אשמר בעצמי.
אל תדאגו לי, הכל טוב.
מילא היה אומר להוציא נכות על הגב והפרקים, אבל נכות כללית כי אני בתקופה לא טובה?
האמת שנעלבתי כל כך, שאפילו לא ישנתי בלילה בגלל זה.
לא מאחלת לך שתהיה במקומי, אבל בפעם הבאה שתפנה אלי וקצת תתלונן על החיים, אני חושבת שתדע מה תהיה התשובה שלי.
אחר כך לא מבינים למה אני שונאת בני אדם.
כן אני שופטת לפי גיל.
לא מתאים לי קשרים עם ילדים שצעירים ממני ב 20-25 שנה!
לא מתאים לי!!!!
אני לא חייבת לכם כלום, גם לא לבדוק כמה אתם "בוגרים לגילכם".
כן אני שופטת לפי גיל.
באמשלכם? תתבגרו כבר!
זה לא שיש פה גברים בסביבות הגיל שלי שמעוניינים בנשים בגילי כן? הרי ילדה בת 20 יותר מתאימה לגבר בן 50.
ולמה כל כך קשה לקרוא פרופיל ולהבין שהגבולות שלי הם לא בגדר "המלצה בלבד"?
די זה כבר נמאס!
זה שאני לא מעוניינת בכם לא אומר שאני שופטת אותכם, אני יודעת טוב מאוד מה אני רוצה ומה מתאים לי, עברתי את הגיל בו אני לא לא סגורה על עצמי, בחיים לא היה לי תסביך אב או אם, וילדים הם כל אותם אלה שמתחת לגיל 40 שעוד לא סגורים על עצמם, ועוד לא חוו כלום בחיים שלהם לעומת החיים שלי.
למה לעצבן אותי על הבוקר יא חבורת אינפנטילים???
אל תתנשאו מעלי, גם מהגובה שלי אני פי אלף מכם!
גם במקום הכי נמוך בעולם אני פי אלף מכם!
אל תנסו לספר לי מה אני עוברת או חווה כי אתם לא אני ואתם לא בנעליי (גם ככה זה יהיה גדול עליכם בכמה מידות)
אם כתבתי פוסט(ים) קשה(ים) זה בגלל שאני בתקופה קשה שאני לא מאחלת לאף אחד!
אל תנסו לעודד אותי עם קלישאות שלקוחות מאיזה מדריך לסובל התורן.
כל עוד אתם לא יודעים במה מדובר בדיוק ומה עומד מאחורי המילים שלי אל תנסו לתת לי עצות, נפלתי וקמתי יותר פעמים ממה שאדם ממוצע חווה, אני יודעת מה אני שווה, לא תמיד בא לי שכולם ידעו...
אז אל!
פשוט אל!
מותר לי ליפול!
מותר לי לפרוק בבלוג שלי מה שבא לי!
אל תשוו אותי אליכם או אל המשפחה והחברים שלכם כי הם לא אני ובחיים לא יגיעו לחצי ממי שאני.
אז תפסיקו להתנשא, כי אם הייתם עוברים חצי או רבע ממה שאני עברתי ועוברת מזמן הייתם מתאבדים.
שונאת קלישאות.
מתעבת מתנשאים.
(סעמק יצא לי פוסט מתנשא, לכו תאכלו תחת יצורים נחותים)
כבר לא זוכרת חיים ללא כאב.
כבר לא זוכרת איך מרגיש אושר.
מזמן כבר שכחתי איך זה להיות למעלה.
נראה לי ששכחתי איך לחיות.
אני רוצה לבכות, ממש לבכות, מכל הלב, להקיא את הנשמה דרך הדמעות.
הדמעות יורדות בלי בכי, גם כשאני צוחקת אני בוכה בלי קול.
הזמן עובר, אני לא נהיית יותר צעירה, הסתכלתי על עצמי במראה השבוע, זה היה מחזה נורא!
שנה שאני מזניחה את עצמי, את המראה שלי, שונאת כל פינה בגוף שלי בפנים שלי.
לא צובעת שיער, לא מסדרת ציפורניים, מרזה בקיצוניות, משמינה בהתאם...
נראה לי ששכחתי את עצמי שם לפני עשרים שנה, כשעוד חשבתי שאני אנצח את החיים האלה.
נראה לי ששכחתי איך לחיות.
עייפתי מהכל!
מרגישה כל כך זקנה פתאום.
כאילו כל החיים שלי עברו בשניה ולא הספקתי לעשות כלום.
בשנה האחרונה לא חייתי באמת, הבלחות קצרות של חיים אמיתיים, ורוב הזמן לבד, כבויה, כואבת, מייחלת לסוף שיגיע...
פעם לא היו לי חומות או מגננות, היום יש לי חומות לחומות, ומגננות שלא היו מביישות את האבטחה של נשיא ארה"ב.
בכל פעם שאני חושבת שמצאתי את זה שמוכן להתאמץ כדי לשבור את החומות שבניתי, מסתבר שהוא נבהל מהן וברח, ובלי שרציתי נבנתה עוד קומה לחומה.
מתי שכחתי להקליל דברים?
מתי שכחתי את הפשטות שכל כך אהבתי?
למה כל דבר אצלי כל כך קשה ומסובך?
לאן נעלמה כל אנרגית החיים שלי?
אני עייפה מלהלחם בעצמי ולהפסיד...
אני ממשיכה לשקוע ואפילו לא מנסה להרים את עצמי, מקווה לטבוע, להפסיק לנשום...
כשכל הדברים הקטנים שמחזיקים אותי בחיים ישתחררו ממני, יגיע הסוף, והשקט יעטוף, והחושך ינחם.
🖤
