בא לי לכתוב פוסט שטוף זימה, מלא בסקס מטורף, תאורים מחרמנים, וכו'.
בא לי להרגיש את החיים מתפרצים מתוכי כמו גלים של צונאמי, לראות הכל בהיר, ולהנפץ על הכל.
בא לי אהבה כזו שמשאירה את הראש ריק ממחשבות חוץ מכל המחשבות על אותו אחד שאני אוהבת.
כל כך הרבה דברים בא לי.
אבל היום זה לא יום כזה, אין לי אהבה גדולה, או סקס מטורף...
היום אני רק אמא שכולה שמנסה להתמודד עם החיים לצד החוסר.
היום זו האזכרה של המלאך הקטן שלי.
אף אחד לא זוכר, רק אני זוכרת, כמו כל שנה רק אני יודעת את התאריך המדוייק, ורק אני עולה לקבר לבד.
מהבוקר הדמעות לא מפסיקות, ובכל מפגש עם ההורים או המשפחה שלי אני מסתירה את מה שמרגישה, מסתירה את הדמעות, מסתירה את הצורך להתמוטט לרצפה ולבכות את עצמי למוות.
השנה הוא יחגוג 13... בר מצווה שלא תחגג בחיים.
איך הזמן טס? בלי להרגיש עברו להם 10 שנים...
בזמן שכולם חוגגים עם מסיבות ותחפושות, אני עולה לבית העלמין, לנקות את המצבה, להדליק נר, ולהיות קרובה יותר אל המלאך שלי.
כמו כל שנה אני אשים את המסכה של החיוך והאושר, ולא אתן לאף אחד לראות שזו רק מסכה.
10 שנים של זיכרון, כאב וגעגוע בלתי פוסקים.
שיגמר כבר היום הזה!
בוקר טוב
🖤
