יומן חלל

כואבת לי השן!

אין לי כדורים נגד כאבים בבית.

אני מרגישה שאני הולכת למות עוד רגע.

אני לא מצליחה לדבר מרוב שכואב לי הפה.

זה כואב לי בגרון וכואב לי עד אמצע הראש.

בא לי למות!

מעניין...

נשים לא מוכנות לצאת עם גבר שגר עם ההורים.

אבל לצאת עם גבר שגר עם אישתו אין להן בעיה.

לא יודעת למה פתאום נזכרתי בו.

הוא היה גבר מדהים במראהו, גבוה ממני בשני ראשים לפחות, ורחב ממני בצורה כזו שהרגשתי שהוא יכול להקיף אותי פעמים בלי להרגיש בכלל.

הכרתי אותו כשהוא הגיע לתקן את הגג בבית הורי, אחרי שעץ אורן עתיק נפל על הבית שלנו באמצע חורף קר וגשום במיוחד. (סיפור מצחיק ומדהים בפני עצמו).

כל יום במשך כמה שבועות הוא היה מגיע לתקן את הגג, ואני הייתי מגיעה לבית הורי רק כדי לשבת במרפסת ולהסתכל על הגבר המרשים הזה.

לא עשיתי שום צעד כדי להכיר אותו לעומק כי בתור בחורה צעירה וקצת ביישנית הרגשתי שאין לי סיכוי איתו, ובטח לגבר כזה יש מישהי שכבר תפסה עליו בעלות, (מה שלא היה רחוק מהמציאות).

אני זוכרת שבכל פעם שהוא רצה מים או קפה אני הייתי מתנדבת להכין לו ולהגיש לו ולעובדים שלו.

אני לא בדיוק זוכרת איך זה קרה, אבל התחלנו לדבר, היינו צוחקים הרבה, והביישנות שלי נעלמה והפכה לציניות מצחיקה ולעקיצות הדדיות.

יום אחד הבנתי שאני פשוט מאוהבת קשות באדם המרשים הזה, והוא מאוהב בי. איזה אושר!

הוא היה מגיע אלי אחרי יום עבודה אצל ההורים שלי והיינו מבלים שעות במיטה, רוב הזמן לא האמנתי שגבר כזה באמת אוהב אותי.

יום אחד הוא החליט שהגיע הזמן לקחת אותי לעיר מגוריו ולהכיר לי את החברים שלו, להראות לי את הבית שלו ולהפוך אותי לחלק בלתי נפרד מהחיים שלו.

אני זוכרת שהמפגש עם החברים שלו היה מהמם, הם היו כולם מקסימים וחתיכים וקבלו אותי באהבה רבה לתוכם.

ואז קרה הדבר שהפריד בינינו.

נכנסתי אליו הביתה, על כל קירות הבית היו תמונות של אישה אחרת, תמונות ענקיות של אישה יפה, בחלקן ביחד איתו ובחלקן מחזיקה תינוק קטן שרק נולד.

הוא הושיב אותי על הספה והתחיל לספר לי על אותה אישה, זו הייתה אישתו, היא נפטרה קצת אחרי שילדה את בנם המשותף, זה קרה שנתיים לפני, והילד לא גר איתו, אחותה לקחה אותו ומגדלת אותו כבנה.

ואז הוא הפיל את הפצצה.

הוא נשוי לאחותה! הם התחתנו כמה חודשים לאחר שהיא נפטרה. אבל היא לא חיה איתו היא עברה לעיר אחרת עם הבן שלו.

הרגשתי שהראש שלי מסתחרר מכמות המידע שהוא העמיס עלי באותו הערב ובקשתי שיחזיר אותי הביתה ויתן לי לעכל את כל מה שהוא סיפר לי.

חזרתי הביתה ובמשך שבוע לא דברתי איתו, לא ידעתי איך לאכול את כל הסיפור הזה.

נפרדתי ממנו, הרגשתי שאני לא מסוגלת לחיות ככה, היה לי קשה מאוד לקבל את זה שהוא נשוי למישהי אחרת, והיה לי קשה לחשוב שבכל פעם שאני אכנס לביתו תסתכל עלי מכל פינה אישתו המתה.

יום אחד הוא הגיע אלי כדי לדבר איתי, בקשתי ממנו שיניח לי, שגם ככה קשה לי, שאין לי את הכוחות הנפשיים להמשיך את הקשר הזה.

הוא בקש לנשק אותי בפעם האחרונה ואני סרבתי, הוא הצמיד אותי לארון, גבר ענק ומרשים, שבתנאים אחרים הייתי מתמסרת לעוצמה שהוא הפגין באותו הרגע, הוא התקרב כדי לנשק אותי ואני הפנתי את ראשי ממנו, הוא כעס, ממש כעס, הרים את ידו כדי לתת לי אגרוף לפנים, ואני חמקתי מהאגרוף והוא הכה בארון, והכניס את כל האגרוף דרך העץ ויצר חור בדלת הארון.

למרות שממש נבהלתי מהתגובה הזו התחלתי לדחוף אותו מעלי ולצעוק עליו שיעוף לי מהבית,יצא לי מהחיים, ושאני בחיים יותר לא רוצה לראות או לשמוע ממנו.

במשך חודשים החור בדלת הארון היה לי לתזכורת שאסור לי לבטוח באף אחד, שתמיד יש סיפור מאחורי כל אחד, ואי אפשר לדעת מתי החיה תתפרץ ותנסה להרוג אותי.

אני רוצה למחות!

אני רוצה לנפנף בידיים, לרקוע ברגליים ולצעוק.

אני רוצה לצעוק שזה לא פייר!

אבל הנפש כבר מותשת.

הקול חנוק.

הגוף עייף וחסר חיים.

פעם עוד היו לי חלומות ותקוות.

תמיד ראיתי עתיד וורוד.

גם בימים הכי חשוכים שלי ראיתי את האור.

אז נגמר לי הכוח.

נמאס לי להציג כאילו הכל טוב.

החיים שלי חרא בלבן!

הלוואי שהם יגמרו כבר!

אני אוהבת חריף, כמעט בכל צורותיו.

פלפל ירוק חריף מטוגן, עם שום, לימון ומלח, זה מעדן.

כשאמא מכינה זה נמצא על השולחן בכל ארוחה.

כשהוא עדיין חם, טרי, זה מעדן שאני לא מסוגלת לוותר עליו.

עכשיו כל מה שנשאר מהעונג הזה, הן שפתיים שורפות, טעם גן עדן בפה, וקצת זיעה קרה.

מי שמכיר אותי טוב יודע שאני חסרת נימוסים עם אוכל ואת רובו אני אוכלת עם הידיים, חוויה שאין שני לה (מניסיון).

עכשיו צריכה לזכור, לא לגעת במקומות רגישים!

למרות שרחצתי את ידי עם לימון וסבון חזק מאוד, אני עדיין מרגישה את עיקצוץ החריף בקצות האצבעות.

צריכה לזכור!

חריף בעיניים זה שורף למות!

חריף בכוס זה בוער כאילו התיישבתי על להבה חשופה.

צריכה לזכור!

💜

אחרי תקופה שהיה לי טוב עם עצמי, היום ירדה עלי עצבות.

אני הופכת והופכת בתוכי, מנסה למצוא את הסיבה להרגשה הזו ולא מצליחה.

מרגישה כמו סלע שיושב לי על הנשמה.

מנסה למצוא את המילים שיעזרו לי לפרוק את מה שאני מרגישה ואני לא מוצאת.

עצוב לי מבפנים, ממש עצוב.

אני לבד מבחירה.

כי זה אף פעם לא מדוייק.

זה תמיד ליד, כמעט, בערך.

אז בחרתי להיות לבד.

ככה זה תמיד מדוייק.

הכל אמיתי אצלי.

לא משקרת בעיקר לא לעצמי.

מודעת, יודעת, נוכחת.

היום, אחרי כל כך הרבה זמן לבד,

אני לא יודעת איך לספר למישהו אחר את מה שבפנים.

אני מעדיפה לא להכנס למבוך שבתוכי.

אני כבר מכירה את כל הדרכים,

אין לי סבלנות ללמד אחרים.

זה למה אני לבד.

מבחירה.

💜

אני לא חושבת שיש אישה בעולם שאוהבת שמתייחסים אליה כברירת מחדל, תוכנית ב', וכו'.

אז למה לאנשים נדמה שאני אזרום עם זה?

באיזה סרט אתם חיים, ולמה התסריט כל כך גרוע?

מעדיפה את הסרט הגרוע שלי, לפחות בסרט שלי יש כנות אמיתית, ואף אחד לא מנסה לסובב אותי עם מילים יפות.

סתם שתדעו שלפנות למישהי אחרי חצי שנה שלא הייתם איתה בקשר ולהגיד לה "את רוצה לחיות בעבר או להתקדם?" או "נכנסתי לקשר אחר ועכשיו הוא נגמר וחשבתי שאולי..." לא יגרום לה להתלהב עליכם פתאום, מה שהיה בעבר נשאר שם, וגם אתם! אז תתקדמו חמודים, הרכבת הזו כבר מזמן הגיעה לתחנה הסופית.

איףףף נשבר לי מאנשים בכלל ומזכרים בפרט.

מתי מגיע הסוף כבר?

מרוב שאני "ל א*

אני כבר לא יודעת מה אני "כ ן"

💜

אז אנסו אותנו, אז מה? קחו אחריות על האונס! 

אנחנו אשמות!

אז אני לוקחת אחריות על השוטר שאנס אותי באיומי אקדח כשהייתי בת 18, כי אני אשמה שלא נעלתי את הבית שלי באותו הלילה, חסרת אחריות שכמוני!

אני לוקחת אחריות על היצור מהכלוב שאחרי כמה שבועות של שיחות סמכתי עליו והלכתי איתו לצימר והוא תקף אותי באכזריות.

אני לוקחת אחריות עליכן שהלכתן למועדון בדסמ ולא הבנתן שמאותו הרגע אתן מותרות לכל אחד כי הסכמתן לאחד.

כמו האימרה הידועה בקיבוצים -

"הרי את מקודשת,

לי,

למשק

ולכל מי שיש לו חשק".

עכשיו מטומטמות יקרות תלמדו את הלקח!

אל תצאו לבלות, לחגוג את מיניותכן, כי יש שם זאבים טורפים שלא מסוגלים לשמור על הזין שלהם במכנסיים והם יאנסו אתכן שוב ושוב אחרי שהם יסממו אתכן ישקו אותכן בכמויות של אלכוהול, יקשרו אותכן ויתנו לכל החברים האנסים שלהם לעשות עליכן סיבוב, כי אתן מטומטמות, וילדות קטנות שלא מבינות כלום מהחיים שלכן, ומגיע לכן שיאנסו אתכן עד שתלמדו את הלקח שלכן!

אני לוקחת אחריות על כל המטומטמות בעולם, שלא השכילו שזו אחריותן הבלעדית על האונס שהן עברו.

ברוכים הבאים ל 2023.