יומן חלל

אני אשב עירומה לפנייך

כל חורי פעורים למולך...

אך אם לא סתמת את חור תשוקתי

אם לא השבעת את רעבוני השכלי...

גם אם תחדור לכל חורי בבת אחת

אתה תנזל ממני

מכל החורים האחרים

לעולם לא תתנקז מתחת לעורי

לא תזרום בעורקיי...

חזק

ארוך

עמוק

מפנק

רק ככה אני צריכה את העיסוי שלי...

צריכה פירוק והרכבה...

בוקר טוב

💜

שורות שורות נכתבות על המסך...

הרבה מילים ללא הרבה משמעות...

הרבה שתיקות...

בין השורות המילים החסרות...

בלי קול בלי אות נאמרות...

הכל שוב מתערפל...

המחשבות מתערבבות...

שורות של מילים

נמרחות סתם כך...

חיבוק

מגע

נשיקה

ליטוף

כאב 

זיון

שיחה

זה חסר ברמות אחרות...

חסר אדם אינטלגנטי ומעניין לדבר איתו, להכנס לו לראש, לתת לו להכנס לי מתחת לעור...

כמה שהלבד הזה מחדד דברים...

בא לי...

אולי תבוא?

היה פה פוסט ארוך ומפורט...

כתבתי על כל מה שאני מפנטזת שהוא יעשה בי כשהוא יבוא...

הרחבתי בתיאורים על הרחבת חורים...

חרמנתי את עצמי יותר...

היה פה פוסט אחר...

ממש רציתי שהוא יקרא...

הוא לא פה אז מחקתי...

עכשיו אני מחכה...

אולי הוא יבוא...

אחרי הקורונה...

היה פוסט...

נשאר רק להמשיך לפנטז...

יותר מידי זמן עם עצמי...

יותר מידי מחשבות...

חופרת יותר מידי בפצעים שעדיין פתוחים...

אני נכנסת ללופ של עצב וכעס...

המצב לא עושה לי טוב...

החוסר יכולת להפגש, לצאת, לשנות אווירה...

הלוואי והייתי מצליחה לישון קצת...

רוצה לעצור את מרוץ המחשבות...

אפשר לברוח מכל העולם, אתה לא יכול לברוח מעצמך...

רק קצת שקט בראש...

זה באמת מתאר את מה שאני מרגישה...

לאחרונה הרבה אנשים מהעבר שלי מרימים ראש,

מודיעים על נוכחות,

כאילו כל אחד מחפש חלק בבדידות שלי למלא אצלו...

זה היה יכול להיות מחמיא אם התחושה לא הייתה של התפשרות,

שאני כבייכול מה שימלא להם את הזמן והשעמום בתקופה הזו של סגר ובידוד...

בהווה כלום לא ברור...

חלקי שיחות...

אנשים לא ברורים לא החלטיים,

והודעה אחת שלא מגיעה...

היום כבר לא מסתכלת על העתיד,

מנסה לחיות כאן ועכשיו,

מי יודע איך נצא מהסיבוב הזה...

בינתיים מנסה להעביר את הזמן בלי להשתגע...

שבת בפתח...

רק הריחות מהבית של אמא מזכירים שיום שישי היום...

בימים רגילים רמת החרמנות היא בהתאם למצב הרוח והסביבה...

מאז תחילת הסגר רמת החרמנות עולה, זה יצר חייתי השרדותי שמרים ראש בתקופה בה כולם צריכים להתרחק כדי לשרוד את הנגיף...

אני גם חרמנית כל היום, לא מתאים לי אבל בטח האווירה הכוללת מוסיפה לתחושת החרמנות המתגברת...

אבל לא בא לי סתם להזדיין, בא לי מישהו לעבור איתו את הסגר... לא להיות לבד, לא להשתגע משעמום ובדידות...

כל כך חרמנית שאפילו דברים שמפחידים אותי מגרים אותי... 

הולכת להתרכז בסדרות בטלוויזיה... לשנות פאזה... להרגיע את הראש והגוף...

ולא!! אין בפוסט זה הזמנה!!!!

אכזבה זה רגש קשה...

כשאנחנו מתאכזבים זה אומר שהיו לנו ציפיות...

אני מאוכזבת הרבה לאחרונה...

יש שיגידו שאסור לצפות כדי לא להתאכזב...

אני עם הכי מעט ציפיות מאנשים, אבל כשאנחנו נקשרים לאנשים, אנחנו מפתחים תקוות, רצונות, חלומות, ציפיות.

אי אפשר להתחמק מאכזבה כי אנחנו לפעמים נותנים לאנשים מקום שלא מגיע להם או לא מתאים להם והגילוי גורם לאכזבה, לפגיעה.

אז אני מאוכזבת ופגועה לפעמים, לפעמים זה עובר מהר ולפעמים זה נמשך יותר זמן, האכזבה והפגיעה מתעצמים עם הזמן עד שנעלמים בבת אחת...

האכזבות האלה, הקטנות והגדולות, בונות עוד ועוד חומות סביבי, החלטתי לשמור את הלב והרגשות במקום סגור בתוכי.

נמאס להפגע...

נמאס להתאכזב...