יומן חלל

לאחרונה הרבה אנשים מהעבר שלי מרימים ראש,

מודיעים על נוכחות,

כאילו כל אחד מחפש חלק בבדידות שלי למלא אצלו...

זה היה יכול להיות מחמיא אם התחושה לא הייתה של התפשרות,

שאני כבייכול מה שימלא להם את הזמן והשעמום בתקופה הזו של סגר ובידוד...

בהווה כלום לא ברור...

חלקי שיחות...

אנשים לא ברורים לא החלטיים,

והודעה אחת שלא מגיעה...

היום כבר לא מסתכלת על העתיד,

מנסה לחיות כאן ועכשיו,

מי יודע איך נצא מהסיבוב הזה...

בינתיים מנסה להעביר את הזמן בלי להשתגע...

שבת בפתח...

רק הריחות מהבית של אמא מזכירים שיום שישי היום...