יומן חלל

הרבה דברים בחיים האלה אני לא מבינה...

יש דברים שגם לא בא לי להבין...

אבל יש משהו שמטריד אותי היום...

היה מישהו שהיינו תקופה ביחד, יום אחד נעלם, הפסיק לענות להודעות, ואני הפסקתי לשלוח, התקדמתי, המשכתי בחיי ושמתי אותו מאחור, זיכרון חמוד...

היום, אחרי כמה חודשים, פתאום שלח הודעה, כאילו לא נעלם לכמה חודשים, כאילו כלום לא קרה, לא עניתי, לא חושבת שיש לי מה להגיד לו...

מה שאני לא מבינה זה למה גברים חושבים שהם יכולים להעלם ולחזור מתי שבא להם???

האמת שאף פעם לא הבנתי גברים...

הייתי חייבת לפרוק...

לא מבינה למה זה מטריד אותי...

פיטמה אדומה

סיפור זה סופר לא מכבר הימים אולי שמעתם אותו לפני כמה שנים
סיפרו אותו אז לילדים הקטנים וזו הגרסה למבוגרים 8
בעמק קטן ליד הגבעה גדלה נערה בשם פיטמה אדומה
עוד בילדותה צמחו לה שדיים ובגן חובה כבר שלחו לה ידיים
יום אחד קראה לה אמא בקול צלול שנשמע מן הרפת ועד הלול
"סבתא עצובה, סבתא מיוחמת סבא לא נותן לה – הוא חולה אדמת
קחי הויברטור במקום הדפיקה הביאי לסבתא שתבוא על סיפוקה
מהרי רוצי כי היום כמעט תם רק היזהרי מזאביק האנס החרמן"
בחולצה פתוחה – כדי להשוויץ ובג'ינס שמבליט את אזור החריץ
עמדה הקטנטונת בקצה המחלף וחיכתה בקוצר רוח לטרמפ הנכסף
עם מחשוף כה גדול וג'ינס מגרה מיד עצרה לה מכונית ב.מ.וו
בתוכה ישב לו חתיך כה אדיר קוראים לו זאביק – החרמן הצעיר
בעוד הם נוסעים שעה ארוכה וזאביק עינו אז במחשוף תקע
ובמקום להחליף כנדרש מהלך הלך לחפש את השמוק שברח
" בובה מותק, נפלת משמיים! תעשי לי טובה תפתחי ת'רגליים"
ראתה הקטנטונת האיבר המגניב והתחילה מיד התחתון להרטיב
"אתה לא צריך לבקש פעמיים גם אני רוצה אותו בין הרגליים"
הוא הכניס לה עמוק במקום הנכון היא גנחה בתשוקה הנה הוא בגרון
ועוד כתוספת מלמלה ואמרה אני לא בתולה! … אני לא בתולה!
מיהרו והגיעו לבית הזקנה ומצאו אותה מאוננת בפינה
סבתא חכי! הבאתי גבר איתי! ידפוק את שתינו עד שסבא יבריא
לפתע צפרו קולות רועשים אל תוך הבית נכנסו השוטרים
קפצו על זאביק שעמד בפינה: "אתה מואשם פה באונס קטינה!
"התעצבנה הסבתא בכתה הילדה "מה נעשה שתינו לבד במיטה"
ריחמו השוטרים על שתי המסכנות והחלו לזיין אותן ללא הכנות
וכך נפתחה מסיבת מין גדולה אורגיית ענק עם הרבה הילולה
עם ילדה כה קטנה וסבתא זקנה והמון שוטרים בחוויה מרנינה

ומכל הסיפור צריך פה ללמוד לטרמפים לבד אסור לעלות....

בתוך כל הקשיים שנצבים מולי בתקופה האחרונה,

אני מוצאת רגעים של שלווה ושקט בראש...

הוא מגיע אלי באמצע הלילה...

נמסה לתוך החיבוק שלו, גלים של חום עוברים בי כשהוא מנשק אותי...

החיוך שכמה שעות קודם שכחתי שקיים, מופיע ולא יורד לי מהפנים עוד ימים אחרי....

אני מניחה את הראש על הכרית שהוא ישן עליה מנסה להריח אותו עוד קצת, ושוב החיוך הזה שעולה כשאני נזכרת בלילה איתו...

הוא מגיע עייף בדרך כלל, ואני רק רוצה להרגיש אותו קרוב אלי, עוטפת אותו בנשיקות, מלטפת את כולו, אסופה בתוך החיבוק המוחץ שלו, מחכה לרגע שהנשימות שלו נרגעות, מבלי להסתכל אני יודעת שהוא כבר ישן...

הידיים שלי באופן אוטומטי נשלחות לכל פינה בגופו שצמוד אלי, הגוף שלו מגיב אלי מתוך שינה, ואני מחייכת לעצמי, יודעת שהוא מרגיש אותי, כל פעם שנדמה לו שאני מתרחקת קצת הוא מהדק את החיבוק שלו, ואני רק רוצה להפוך לכדור ולהתחפר עוד בתוכו...

יש לי שקט בראש....

יש לי חיוך שלא יורד מהפנים...

רק ככה אפשר ללכת לישון רגועה...

תודה לך שאתה מכניס בי רוגע...

תודה על החיוך...

מתה עליך דובון שלא תשכח את זה אף פעם!

💜

לא הולכת לבחור ממשלה... מיותר לחלוטין לאור זה שאין אף אחד ראוי...

יום כזה גורם לי לחשוב על הבחירות שלי בחיים...

כל החיים טעיתי בבחירות שלי,

בחרתי ללכת אחרי הלב, אחרי הרוח, אחרי אשליות...

הבחירה היחידה שעשיתי נכון הייתה לעזוב את בעלי ולהתגרש, בחרתי ללכת בדרך יותר קשה מהחיים שהיו לי איתו, והיו לי חיים קשים איתו, אבל הייתי חייבת את זה לעצמי...

גם עכשיו אני עושה טעויות בבחירות שלי...

ואם כבר נגזר עלי לעשות בחירות מוטעות, לפחות אהנה מהן...

היום אני לא בוחרת יותר...

מעדיפה לסגור את הלב עם מנעול ובריח, ואת המפתח לזרוק לים...

לפעמים מרגישה שאין בשביל מה או בשביל מי להמשיך...

עדיין לא בחרתי בחיים...

"זה שאני נושמת לא אומר שאני חייה"

עוד שבוע האזכרה...

כמו כל שנה זו אני לבד מול הקבר והזיכרון...

זו אזכרה שקטה...

ניקיון, פרחים, נרות נשמה, דמעות ונגמר...

קבר קטן, אדום כמו הרי אדום, קר כמו המוות עצמו...

המקום הקטן הזה לתקופה הפך לבית...

הייתי מגיעה אליו גם באמצע הלילה...

היו לילות שהייתי מסתובבת בחוץ בגשם, דמעות מתמזגות בטיפות גשם, פניי רטובות, בגדי ספוגים, והנה אני מוצאת את עצמי מול הקבר...

הייתי נופלת על ברכיי מחבקת את הקבר הקר, מחפשת קצת מהחום שלו, אבל אין כלום חוץ מאבן אדומה קרה...

שעות של בכי, מונולוגים ארוכים, מבקשת שיבוא רק לחיבוק, להריח אותו עוד פעם אחת...

בלילות לפני שנרדמת מבקשת לחלום עליו, לרוב לא נרדמת כל הלילה, החלומות כבר מזמן הפכו לחמקמקים...

הדמעות החודש הזה זרמו ממני גם כשלא בכיתי, שבבים של זיכרונות שעולים מידי פעם, מצליחים לרסק אותי לרסיסים...

שמונה שנים עברו מהיום שהלכת ממני...

שמונה שנים שהייתי הכי חזקה בעולם...

והיום אחרי שמונה שנים, מרוסקת כמו בשניה שזה קרה, לא מוצאת במה להאחז, נותנת לעצמי לשקוע בצער, בכאב, בגעגוע...

האבל לא נגמר אף פעם...

החיים ממשיכים והמוות צועד לצידם בשקט רועש...

אני כל שנה מתה עוד קצת...

מלאך שלי אהובי,

לנצח אוהב אותך!

מתגעגעת עד כאב

אמא

כבר אמצע הלילה...

המחשבות מעורבבות...

מסיתה את המחשבות השחורות לצד...

מנסה לחשוב רק עליו...

גם הוא מבלבל...

אני לא מצליחה לקרוא אותו...

אני יודעת מה אני רוצה...

אני לא מצליחה להעלות הכל לפני השטח...

המילים מעורבבות...

רגשות ותחושות...

ואני שכאילו שכחתי איך לדבר...

ממשיכה לשתוק...

בבלוג שלי אני כותבת אותי...

מוציאה את המילים מהראש, אלה שלרוב לא מעזה להוציא משפתיי...

נוגעת בכל הנקודות, בכל סימני השאלה...

פותרת דברים תוך כדי כתיבה...

לפעמים נשארת עם הבלבול וסימני השאלה...

קוראת פוסטים לאחור

בכולם אני מתארת פחד מזוגיות...

בכולם אני חסרת בטחון...

נסגרת עוד קצת מול עצמי...

עכשיו, אחרי שבועיים של בידוד,

אחרי לילה שהכניס בי קצת שקט...

פתאום השדים יוצאים

מאיימים שוב למשוך אותי למטה

ניזונים מהפחדים והחששות שהחלו שוב לצוף

שוב המחנק הזה בגרון...

הדופק שעולה, 

תחושה של פחד לא מוסבר...

כל השאלות של "מה אם אני לא..."

הלחץ בגוף מתגבר...

ואני נעלמת...

נאלמת...

הוא נשכב מאחורי ועטף את כולי בזרועותיו הגדולות,

מחזק את האחיזה עוד, כמעט אין לי אוויר.

בכל תזוזה שלי האחיזה שלו מתחזקת...

גם מתוך שינה הוא עמד בהבטחה שלו...

"אחבק חזק ולא אשחרר"

אני אסופה סוף סוף בתוך חיבוק, 

עוצמת עיניים,

מרגישה את הלב מאט...

שומעת את הנשימות שלו מאטות...

עכשיו שקט...

אני עטופה, אסופה, מקובעת אליו...

עכשיו אני בטוחה...

עכשיו אפשר להרדם עם חיוך.

תודה!

💜

לרוב אין בי פחד...

אקסטרים גורם לי לזוז להרגיש חופשיה, אדרנלין ממכר...

כשהכל תלוי בי, באיתני הטבע, או בריגוש הבא שכובש אותי, שם אני בשליטה, או שליטה חלקית, שם אין פחד...

הפחד מגיע כשמגיע מישהו שמצליח להזיז משהו בתוכי, מישהו שביחד עם החיוך שהוא מורח על פני בכל שיחה, הוא גם מעורר פחדים ישנים...

השאלות הרגילות מתחילות לעלות...

החוסר בטחון מתעצם...

מה יקרה כשאני אפתח בפניו והוא יסתכל בפנים ולא יאהב מה שיראה?

הראש עובד שעות נוספות...

המחשבות מתרוצצות לכל הכיוונים...

הייתי רוצה פעם אחת לא לפחד...

פעם אחת להתחיל משהו חדש בצורה נקיה, בלי פחדים, בלי חששות, בלי החוסר בטחון הזה שהורס לי הכל...

ובכל זאת, לוקחת נשימה עמוקה, וקופצת למים הקרים/חמים,

נותנת לעצמי להסחף לאותו מקום שגורם לבפנים שלי לבעבע, לדמיון שלי להשתולל, ולגוף שלי לפתח כמיהה ורעב...

הפחד מהכל יצטרך לזוז קצת הצידה, החלטתי שמגיע לי לחיות בכל הכוח, ולמצות עד שיגיע יומי למות...

אז אתה בא?

אני עדיין מחכה...

💜

שוכבת במיטה, לא נרדמת...

המחשבות נעות בין כמה רע אני מרגישה, לבין כמה הייתי רוצה להיות מכורבלת בתוך חיבוק מוחץ...

כמה הייתי רוצה להרדם בכפיות, להרגיש בגב שלי את הנשימות שלך... לשמוע את הלמות הלב מסתנכרנות... להרגיש את הזין שלך נלחץ לחריץ הישבן...

להרדם עם חיוך, לחשוב על מה היה לפני הכפיות, ומה יקרה באמצע הלילה, כשהזין שלך יתעורר...

אני בקושי נושמת ורק מחשבה על סקס מכווצת לי את הריאות... חולה וחרמנית... שילוב דפוק!

הכל כואב לי לא מוצאת תנוחה נוחה, צריכה להחליף גוף שלי התקלקל ואני לא מצליחה לתקן...

אנסה לישון לפני שאמשיך לכתוב שטויות...

לילה טוב

💜