הימים בבקעה זורמים בקצב שונה ואם לא היו אומרים לי לא הייתי יודעת שיום שישי הגיע...
עזרתי לגיסתי עם הבישולים והילדים, עכשיו הגיע הזמן שלי לשבת קצת לבד.
יצאתי למרפסת עם ג'וינט וכוס מיץ תפוזים קר, ואז המחשבות התחילו...
בהתחלה חשבתי על כל האדומות שקיבלתי היום, נראה שהרבה אנשים סיימו מערכות יחסים ונזכרו שאני קיימת (קצת מעליב הייתי אומרת), שוב קיבלתי את התחושה שאני נראית רק כשאין איזו פרגית שמסתובבת להם בין הרגליים. אין לי כבר כוח לנסות ולהתחרות עם נשים צעירות וחטובות...
היו לי הרבה תכניות לחג האהבה הזה, אבל הן תוכננו לפני חודש וקצת כשעוד הייתי עם האחרון וחשבתי שמצאתי את אהבת חיי...
אז במקום ארוחה זוגית, שרציתי לבשל לנו, נרות, וזיונים כל הלילה, אני בארוחה משפחתית עם נרות שבת, מיטה ריקה ובלי אהבה...
כועסת על עצמי כל כך! עבר כבר חודש ואני לא מצליחה לשחרר ממנו, לא מצליחה להפסיק לאהוב אותו, וכל כך לא מגיעה לו האהבה שלי.
שוב אנשים שאני מדברת איתם וחושבת על השלב הבא איתם נעלמים לי, מגבירים את החוסר בטחון שהתפרץ בזעם אחרי שנזרקתי...
אני אלך לישון צהרים, אולי אני אתעורר קצת יותר שמחה...
שבת שלום
💜
