הפעם אני רוצה לכתוב פנטזיה, מזמן לא כתבתי משהו ארוטי. מקווה שאני אצליח לצלול לתוך זה בקלות...
לצחוק עד שנמות.
לילות הסתיו הקרירים כבר הגיעו, היא נשכבת על הנדנדה בחצר, הרוח הקרירה מעבירה בה צמרמורות קטנות של קור, אבל היא מתענגת עליהם, הלילות החמים חלפו.
היא לא נוגעת בעצמה, היא לא צריכה, כמו כל שנה בסתיו החרמנות שלה גואה, הצורך הופך כמעט לכואב, וכל נגיעה יכולה לשלוח בה זרמים של אורגזמה לא רצונית. היא עוצמת עיניים, מנסה להזכר לאיזו שעה הם קבעו, וכשהיא פותחת אותם היא מגלה עיניים חודרות מסתכלות ישר בשלה, היא מזהה את המבט הזה, היא מנסה לקום מהר כי היא עוד לא התארגנה לכבודו, התנועות המסורבלות שלה והישיבה הלא יציבה שלו על הנדנדה גרמו לנדנדה להתהפך ולשניהם ליפול אחת על השני, בצורה מסורבלת ומצחיקה.
היא שוכבת עליו צוחקת ולא מצליחה להפסיק, הצחוק שלה מדביק אותו, והחיוך המרוצה מהתנוחה שבה הם נמצאים הפך לצחוק מתגלגל, כל תנועה שלהם ראשה חזר ונחבט בנדנדה מלמטה שולח בשניהם גלים חדשים של צחוק בלתי נשלט.
ידו האחת מצמידה אותה אליו, דואג שלא תקבל שוב מכה, וידו השניה מפלסת דרכה אל איברה המגורה, הם עוד צוחקים, אבל לאט לאט הצחוק הופך לנשימות כבדות וחמות, הם מתגלגלים מתחת לנדנדה, מבטים לא נפרדים, הוא מעליה מרתק אותה לרצפת העץ הקרה, לא חושב על זה שהם במרפסת הפתוחה לעיניי כל מי שעובר בשביל, היא מחייכת לעצמה, מחזירה לו מבט מתגרה, היא יודעת, היא רוצה, היא מחכה שהוא יזיין אותה שם על המרפסת, היא גם יודעת שאין לה סיכוי להתנגד לו, היא מרפה את גופה, נותנת לו להכניע אותה, להמיס אותה לתוכו, לתת לו לטרוף אותה, עד שהרוחות בתוכו ישקטו, והשקט יחדור גם אליה.
הם עדיין שלובים זה בזו, הוא מנסה להפוך אותה על גבה, ואז בום! ראשה נחבט שוב בנדנדה, שעד אותו הרגע שכחו בכלל מקיומה. החבטה גרמה לשניהם לפרוץ שוב בצחוק מתגלגל.
לרגע אחד היא הרגישה שכל העולם שלה מושלם והיא לחשה לו באוזן "תשאר בתוכי לנצח, ונצחק עד שנמות"
