אז אמרו לי שאני בכיינית, שהפוסטים שלי בכייניים.
אז הנה עוד פוסט מתבכיין, הרי אי אפשר להפסיק את הרצף, ואיפה אני אבכה אם לא בבלוג שלי?
אחרי כמה ימים של התרוממות רוח, ראית עתיד אחר, התכוונות לעשיה וצמיחה, הגיעה הנפילה.
לרגע קטן חשבתי שהכל מאחורי, שהחיים שלי מסתדרים לי, אבל הכל התפוצץ לי בפנים.
איך יכלתי לצפות שדברים ישתנו אם רק מהצד שלי יש כוונת שינוי?
הוא שקרן, רמאי, נוכל, חלקלק כמו צלופח, טפלון במלא מובן המילה!
הוא עלוקה, במקרה הטוב, שואב אנרגיות ומשאיר את כולם סביבו מרוקנים וחסרי יכולת תגובה או התגוננות.
שוב נשאבתי למעגל הזה, ואני רואה אותי צונחת בלי מצנח, בלי יכולת לשנות כלום כרגע, רק לחכות לפגישה עם הקרקע, להתנפצות, אז יגיע שקט מחריש אוזניים, הדמעות יתייבשו מהאוויר המחניק, הכאב החד שיקרע שוב את הנשמה רק יגרום לי לייחל שוב למוות הגואל.
נמאס לי מהכל!
ואין איפה לפרוק, אף אחד לא באמת מבין את גודל הפגיעה, הנפש הרצוצה, את המחנק הנוראי.
מתי זה יגמר?
באמת שבא לי למות כבר.
