יש לי חרא של אגו, הוא מנהל אותי ומונע ממני להפתח ולשתף אחרים במה שעובר עלי.
גם כשאני משתפת זה עם טון של "גם ככה לא תוכלו לעזור, אז הנה אני אזרוק לכם את זה בפנים".
אני מרחיקה אנשים ממני כשאני שוקעת בחרא שמציף אותי, כאילו מפחדת שהם יתרחקו בעצמם, או מפחדת לגרור אותם אחרי לתהום הזו שאני נופלת לתוכה.
אני מתמלאת ברחמים עצמיים, נלחמת בדמעות שמאיימות לפרוץ החוצה כמו סכר סדוק, אבל תמיד יש דמעה סוררת בזווית העין, כזו שמעידה על זה שהסדקים לא יחזיקו מעמד עוד הרבה זמן.
אני תמיד מנסה להצטייר בעיניי אחרים כחזקה, שמחה, אחת כזו שלא נותנת לדברים לשבור אותה, אבל בפנים, אני מרוסקת, אני מאוכזבת מעצמי בהמון מישורים, ותמיד מרגישה שלסובבים אותי מגיע יותר טוב ממני.
אני לבד רוב הזמן, מבחירה, מפחדת לפתוח את הלב והנשמה בפני אחרים, כי אז הדמעות יגיעו, ואני ארגיש כל כך חשופה ופגיעה בפניהם, מפחדת שינצלו את רגעי החולשה שלי נגדי, כמו שקרה כבר בעבר כשהייתי נשואה, בכל פעם שחשפתי קצת פגיעות, הגרוש היה משתמש בזה נגדי, מטיח בפני את החולשות שלי, מקטין אותי, לקח לי הרבה זמן לשקם את עצמי מאז, והיום אני לא מוכנה לתת לאף אחד "תחמושת" נגדי.
זה מתיש להתנהל ככה ואני מוצאת את עצמי עייפה נפשית ופיזית כל הזמן.
אני בורחת לשינה הרבה פעמים, אבל לא מצליחה לישון יותר משעה בלי לחלום חלומות שמעירים אותי חסרת נשימה ועם דמעות.
מרגישה שהגעתי לקצה, שאני לא מסוגלת יותר להתמודד עם החיים האלה, שכל פעם שדברים מסתדרים לי, הנפילה הבאה רק כואבת יותר, מרסקת יותר.
מתי זה יסתיים?
