אנחנו מדברים כל לילה שלוש שעות ויותר.
נוגעים כמעט בכל נושא אפשרי.
מנסים ללמוד את הצד השני רק במילים, ויש לנו הרבה מילים.
זה מושך ומסקרן, אבל הרבה פעמים גם מעצבן.
יש ימים שאני קמה בבוקר אחרי לילה כזה של שיחות והראש שלי מתפוצץ, אני עייפה, כמעט מותשת.
העייפות משפיעה עלי, מילים שנאמרו משפיעות עלי פתאום אחרת,
בא לי פתאום לצעוק עליו, להגיד לו שהוא בכלל לא מבין מי אני.
מי הוא שינסה להשפיל אותי, להשתיק אותי, להגיד לי להפסיק לצחוק?
זה מכבה אותי, סוגר אותי, לוקח לי את השמחה, את החיוך, את הרצון להמשיך.
אבל אני לא מנתקת את הטלפון, יודעת שזה נעשה מתוך מקום אחר, יודעת שהוא מעוניין בי יותר כשהוא ככה, ואני מתרצה בתוכי, סותמת, שותקת, מחייכת לעצמי.
אני יודעת שהוא נוגע בנקודות האלה דווקא כי אלה הקצוות שלי, המקומות בהם אני לא אוהבת לבקר.
הוא יודע שאני לא בדסמית, שלא מחלקים לי פקודות, שלא מכניעים אותי בצורה כזו, אבל כל לילה הוא בוחן פינה אחרת ברגש שלי, מנסה לפתוח עוד צוהר למקומות האפלים האלה שאני מתנגדת אליהם בצורה כל כך נחרצת.
אני מכעיסה אותו, לא נכנעת, לא ממש זורמת, כאילו מחכה לרגע שזה ימאס לו, שהוא יגיד שלא מתאים, ואני אוכל להגיד לעצמי שהוא כמו כולם, נכנע מהר מידי, ששוב נתקלתי בגבר שלא מסוגל להתמודד עם כל מי שאני, והוא בכלל עוד לא הכיר את כל מי שאני.
הלילה הגעתי למצב שכמעט ניתקתי את השיחה, הרגשתי שהוא נגע בעצב חשוף, השתיקה שלי הייתה רועמת, הרגשתי את הכעס שלי משתלט עלי, אפילו דמעות של תיסכול היו שם, הוא הרגיש את זה, משהו נשבר שם, אבל אחרי כמה דקות שאני מקשיבה בלי לדבר, הכעס נעלם, שוב הרגשתי שהקורים הקטנים שהוא טווה במוח שלי מתהדקים, שגם אם לא אמרתי וכנראה לא אגיד הייתי מוכנה לעשות בשבילו דברים שהוא היה מבקש בלי להתווכח בכלל.
כל הניגודים האלה מבלבלים אותי, מושכים אותי, מסקרנים אותי.
אני מנסה להקליל דברים, לתת להם פחות משקל אצלי, הצחוק שלי זו הדרך שלי לקלילות, לקחת דברים פחות ברצינות, זה כמו מנגנון הגנה כזה, אני מודעת אליו, יודעת שלפעמים זה כמו בומרנג, כמו חרב פיפיות, ובכל זאת ממשיכה.
הוא אומר לי דברים שאם מישהו אחר היה אומר אותם הוא כבר מזמן היה מקבל ניתוק בפנים, לא לפני שהייתי פותחת עליו את הניצרה ויורה עליו צרורות של ארס, אבל זה לא קורה, זה רק גורם לי לרצות להכיר אותו יותר, להבין יותר.
הוא מבלבל אותי, משאיר אותי חסרת מנוחה, הוא מושך ומרחיק באותה נשימה, הוא מדליק ומכבה אותי כאילו מצא את המתג הנסתר בתוכי ונהנה לשחק בו כמו ילד שגילה משחק חדש של אור וחושך.
חשבתי שלכתוב את הכל ישפוך אור על מה שאני מרגישה, שהתחושות שלי יתחדדו, שדברים יהפכו ליותר מובנים, זה רק בלבל אותי יותר, נשארו לי יותר סימני שאלה בראש מסימני קריאה.
בוקר מבולבל לי.
