היום בכיתי, הרגשתי שאני מתפרקת.
בכיתי מתסכול, פחד, געגוע, כאב.
הכל התערבב לי ולא הצלחתי לעצור את הדמעות.
התסכול הוביל לכעס, הכעס הוביל לבכי, התאריך העברי של היום, התהליכים שאני עוברת, הכל צף ועלה והתערבב בתוכי.
רציתי לזרוק הכל לאלף עזזאל, ככה אני בדרך כלל כשאני כועסת, זורקת הכל, שוכחת מכל מה שהבטחתי לעצמי, הפעם עצרתי, הלכתי לפרוק הכל אצל חברה טובה, היחידה שבאמת מבינה אותי, היחידה שנשארה לצידי במשך כל השנים, בשיחה איתה היא הרגיעה אותי, איפסה אותי, הזכירה לי כמה עבדתי להגיע לאן שאני הגעתי היום, הבינה את הכאב, הפחד, התסכול, אבל לא נתנה לי ליפול, לא נתנה לי לבטל חצי שנה של עבודה על עצמי בגלל "מכשול קטן".
בכל פעם שאני חושבת על היום הזה הדמעות חוזרות, ואני כבר לא בטוחה למה אני בוכה.
עכשיו אני בבית, ההתרגשות של הכלב שלי שחזרתי הביתה, הליקוקים שלו, האהבה שלו, כל אלה הרגיעו אותי, עכשיו הוא שוכב לידי, מחכה לצאת לטיול שלנו, ולמרות שאני מרגישה מותשת מהיום הזה עוד מעט נצא להר שלנו, למרות שיהיה חשוך, מגיע לו לרוץ קצת.
אחרי חודשים רבים מידי נפתח סכר הדמעות, יש לי הרגשה שזו רק ההתחלה.
