יומן חלל

- המשך...

הוא יושב על הכורסא הגדולה בוחן אותי יושבת מולו על הכרית החדשה שלי עם אותו המבט שגרם לי להרטיב כמו נהר בפעם הראשונה שהוא הסתכל לי עמוק לתוך להעיניים, אותו מבט שבלי להגיד כלום גרם לי להשפיל מבט ולרדת על ברכי...

- "איך המקום החדש שלך גורה?"

אני מההתרגשות מצליחה רק להנהן בראשי...

הוא מחייך את החיוך שממיס אותי לשלולית של התמסרות ורצון לרצות אותו ורק אותו...

- "בואי..."

הוא אומר את המילה היחידה שחיכיתי לשמוע כל הזמן הזה שנדמה כמו נצח, רציתי, קיוויתי שהוא יקרא לי אליו, שיראה שאני יודעת לבוא עד אליו מתי שרק ירצה, ידרוש...

אני מתקדמת לעברו לאט, יודעת שהוא אוהב להסתכל, מגיעה עד אליו ומחכה לסימן...

- "תסתובבי גורה, את זקוקה לחינוך, את זוכרת מה העונש על חוצפה?"

נשימתי נעתקת, פחד עתיק, וזיכרון מתוק מתערבבים...

- "כן אני זוכרת..."

(כן לפעמים אני מתחצפת בכוונה)

אני מסתובבת, מכינה את עצמי לכאב, ספאנק ראשון כמעט מפיל אותי קדימה, לא הייתי מוכנה, לקחתי נשימה עמוקה אמרתי "תודה" וחיכיתי להמשך...

הוא מתכופף אלי מרים את ראשי מהשיער מצמיד את אוזני לשפתיו ולוחש 

- "את כל כך מאולפת כלבה מגיע לך פרס!"

אני קצת מבולבלת, מרימה את עיניי להסתכל אליו והמבט המבולבל הוביל לסטירה שהבהירה לי שהכל בסדר...

- "לכי למקום שלך גורה, אני רוצה לראות אותך מאוננת וגומרת מולי, אמרתי לך שמגיע לך פרס!"

אני ניגשת למקומי החדש על הכרית, משתרעת מולו, פוערת את כולי מולו, מקשיבה לקולו מנחה את תנועותי, רואה בעינייו את האש שרוצה לכלות אותי, וגופי נשמע לפקודותיו...

הוא קם לפתע, נגש עד אלי, מתכופף מניח יד על גרוני, שולט ומווסת את נשימתי כרצונו, ופעם ראשונה בלי הכנה מראש בלי שאני אבקש, בקולו המהפנט ציווה

- "תגמרי בשבילי עכשיו כלבה!"

אצבעותיו לוחצות עוצרות את נשימתי ואני גומרת בגלים של אורגזמה, משפריצה את עצמי על הסדין, שקועה כולי בתוך עיניו...

- "תנוחי עכשיו כלבה, עוד מעט נמשיך... היית כלבה טובה!"

אני עוצמת את עיניי, ושניה לפני שאני נרדמת בזרועותיו, אני אומרת לעצמי...

- אני מקווה שזה לא חלום...

ערב חלומי

💜