לאחרונה איבדתי את החשק לכתוב, כבר לא מרגישה את השחרור שבכתיבה, מרגישה כאילו משקולת יושבת לי על בית החזה ואני מתקשה לנשום, מתקשה לתפקד.
יושבת במרפסת, עם הנס והסיגריה, העולם מתעורר סביבי, בימים אחרים הייתי מתלהבת מקולות הבוקר, מהציפורים על העצים ששרות שיר תודה לבוקר שעלה, מההרים מסביב שנחשפים לאט ככל שהשמש עולה, אפילו הירח זוהר בשמים כמו מתקשה להפרד מהזריחה, ורק אני מסתכלת על הכל, מקשיבה, ולא מצליחה להתחבר.
הזמן עובר, לא מחכה, הימים חולפים כלא היו, ואני מרגישה ששכחתי להתקדם, דורכת במקום, ומתעייפת כאילו הלכתי ימים שלמים בשמש, כל מה שרציתי, כל מה שחלמתי, כמו התפוגג למול עיניי, ונשאר רק ריק, וואקום של החיים.
המחסור בשעות שינה, כנראה החל להשפיע, וחוסר המנוחה כבר מורגש סביבי. עייפתי מהכל, רוצה לעצום עיניים, ולשקוע לתוך עצמי, להקיף עצמי בחומות גבוהות, להתנתק מהכל, ולישון!
והזמן כמו מחשב את קיצו לאחור...
הקפה כמעט נגמר, היום כבר עלה במלוא הדרו, הציפורים כבר הפסיקו את זמרתן, ושקט קריר משתרר סביבי.
יום חדש מתחיל, נשימה עמוקה...
חיוך גדול :-)
בוקר טוב
💜
