כבר הגיעה השבת ואני עדיין בחיים...
להיות חולה שבוע ככה, אני לא רגילה, בחיים לא הייתי חולה יותר משלושה ימים וזה גם היה לרוב פינוק...
מרגישה שהחודשים האחרונים השפיעו עלי גם פיזית, ההתמוטטות הנפשית שהגיעה, הייתה צריכה להתריע על כך שהגוף הולך להתמוטט גם.
המלחמות שהתחוללו בתוך ראשי, המלחמות החיצוניות עם האידיוט הראשי, כבר חשבתי שאיבדתי את עצמי לתמיד, הדמעות שהיו מתפרצות בלי הכנה, העצבים הרופפים, כל יום בעבודה לאסוף את עצמי להתנהג כאילו החיים שלי מושלמים, לחייך בלי להראות כאב, להגיע הביתה בסוף יום, ולהחזיק את עצמי מלשבור את כל הבית מעצבים ותסכול...
את כל הדברים האלה עברתי כמעט לבד, מבחירה, אף אחד לא מסוגל להתמודד עם הכאב וההרס העצמי שאני מעבירה את עצמי, אף אחד לא מסוגל להתמודד עם כמויות הרוע והארס שאני מפזרת לכל עבר, (לראיה - אין לי חברות או ידידים כיום חוץ מאחת אמיצה ואוהבת יציבה וחזקה שמחזיקה אותי חזק ולא עוזבת עד שהסערה עוברת, היא היחידה שכבר מעל עשר שנים נמצאת לצידי, תופסת כשנופלת, מחבקת כשצריכה, ושמחה איתי בכל דבר, אבל היא מיוחדת ולכן היא נשארת)...
עוד לא עברו הסערות, והתקופה הקשה עוד לא הסתיימה, המחלה עדיין לא עברה, החולשה בגוף, הכאבים בעצמות, הגרון הכואב, הכל סימנים שהנפש נלחמת, אני יודעת שהגרון כואב כי החלטתי לסתום את הפה, להגן על האהובים שלי בשתיקה, שתיקה שעולה לי בבריאות שלי, אבל מרגיעה אותם, למענם הכל!
השתיקה שהובילה לשתיקה מול אחרים, לא להגיד יותר מה חושבת, מה מרגישה, בוררת מילים, עוצרת ולא עונה, הביטחון שהגיע לתחתית, הפחד שהתחיל לתקוף אותי בכל פעם שרציתי להתקרב, ואז הרצון להתרחק מכולם, להתחבא מכל העולם בפינה הקטנה שלי...
זה קל לברוח ולהתחבא, קשה להשאר ולהחשף...
הפעם לא בורחת,
נראה כמה אומץ יהיה לי להשאר...
שבת גשומה וקרה, אני עדיין חולה,
שוכבת על הספה מכורבלת בפוך וחושבת, כמה כיף היה להתכרבל בך...
💜
