היינו יחד בתקופת השרות הצבאי, בסיס סגור אי שם באמצע שום מקום.
אני נפרדתי מאהבת נעורי ואתה...היום במיטב הבנתי לאחור,
נראה שהיית בתול.
חיזרת אחריי במרץ, לא התעייפת ואני שיחקתי, כן. לא.
לפי מצב הרוח שלי, אבל אף אחד בבסיס לא התקרב אלי הועידו אותי לך, כולם ידעו עד כמה אתה אוהב אותי,לא הסתרת זאת.
הזמן חלף חזרתי לאהבת נעורי, נישאתי לו, ילדים, חיים שלמים, לא פשוטים בכלל.
לפני קצת יותר מעשור חשבתי עליך והרגשתי צורך לאתר אותך.
לדעת מה איתך.
אותך לא מצאתי אך מצאתי חלק קרוב אליך.
יצרתי קשר והשארתי פון באמתלא מסוימת.
עבר זמן מה וחזרת לפון, במשפט הראשון זיהיתי שזה אתה שוחחנו מעט וסיפרת שאתה עדיין רווק...גיל כבר לא צעיר להיות לבד, שאלתי "למה, מה קרה?" היתה שתיקה לבסוף אמרת "בגללך"
צרם לי, כאב לי שהחיים שלך נעצרו בגלל אהבה נושנה ומצד שני נשמע לי שטותי.. עבר המון זמן, גם לא בשבילי החיים שלך צריכים להעצר.
לבסוף השיחה זרקת לי, "תשמרי את הפון כשתהיי באיזור תתקשרי, אולי נפגש לקפה אשמח לראות אותך"
כעבור שנה לערך יצא להיות באיזור,
לבד.
התקשרתי,
שמחת.
קבענו, חיכיתי לך על שובר הגלים כשפני אל הים מידי פעם סובבתי את המבט לאחור, ימינה, שמאלה.
לפתע ראיתי אותך... מרחוק.
מתקדם לעברי ככל שהתקרבת ראיתי שלא חל בך שינוי
חסון גבוה, יציב.
לא עלית במשקל אפילו. שמור,כאילו שהונחת כל השנים הללו בתוך נייר צלופן עטוף ומוגן.
ישבנו בבית קפה, צחקנו, שוחחנו, סיפרנו על מה עבר עלינו ולא יכולתי שלא לשאול, למה בגללי?
הסתכלת לי בעיניים ואמרת שלא יכולת הרבה שנים להתגבר על האהבה שחשת כלפי שתמיד חיפשת בכל אחת, אותי.
שאלתי, "זה היה שווה? להשאר ללא זוגיות, הרי אני המשכתי"
לא ענית...
אבל שאלת אותי, אם אני מאושרת, גם אני לא עניתי כי התשובה ידועה לך.
עד לא מזמן מידי פעם בפעם משוחחים ואתה עדיין רווק בשיחה עם אחרונה אמרת לי שכבר בטוח תישאר כך, כבר מאוחר מידי ואתה מתנחם באחיינים שיש לך.
כאב לי לשמוע את זה, והחלטתי יותר לא ליצור קשר, שמה זה מפריע גם היום.
מידי פעם אני עוקבת אחריך במדיה, בתמונה האחרונה שהעלת, פתאום ראיתי שהתבגרת, כבר אינך עטוף בנייר צלופן...
הלוואי ובפעם הבאה שאסתכל אראה אותך בתמונה עם בת זוג...הלוואי.
אולי אז גם אני ארגיש טוב יותר.
