כשהדמעות תוקפות אותי וזה לא קורה הרבה, אבל זה יכול לקרות בכל מקום.
אני אף פעם לא מצליחה לעצור אותם כמה שאשתדל הם לא יעצרו זה יכול לקרות בחברה מול אנשים או ברכב בנסיעה או בכל מקום אחר.
למדתי כבר לזהות שזה מגיע אני שואפת אויר מנסה לבלוע את הכאב לעצור, זה לא עובד, הדימעה תזלוג לאורך הלחי והעיניים הופכות לזגוגית לפעמיים הן זולגות לכיוון השפתיים ואני חשה את המליחות.
הלכת מבלי לאמר לי מילה, מבלי להתייעץ איתי מבלי להכין אותי להיות בלעדיך.
אילו רק ידעתי הייתי נצמדת אליך כעלוקה לא משחררת ויהי מה, אבל אתה בשלך החלטת ללכת לעולם אחר.
לא נפרדת ממני ואני עדיין לא מבינה איך דווקא ממני, הכי אהובה עליך, הכי מחוברת אליך, הכי דומה לך, במראה, באופי.
פשוט החלטת ללכת, הלכת.
הכי לא אופיני לך ללכת מבלי לדאוג מה יהיה עליה... עליהם.
בלעדייך.
הטבת להתמיע בי חוזק נפשי
כנראה שידעת שאני אסתדר שאשרוד, מנסיון...
שורדת, נלחמת היכן שצריך, כמה שצריך, לא מתכוונת לוותר על מה שחשוב ונצרך.
אבל על דבר אחד אני לא מצליחה להתגבר.
הגעגוע אליך.