.
.
זהו, בדיוק בשעה הזאת בעוד שבוע אהיה בעצומו של ארוע הפמדום.
זה מדהים איך בכל פעם אני מרגישה כאילו זאת הפעם הראשונה שאני מפיקה כזה דבר.
שנתיים עברו מאז הפמדום האחרון שהיה ממש דקה לפני שסגרו את הדאנג' או כמו שאני קראתי ואקרא לו: הגטו.
אני זוכרת שעמדתי בכניסה לגטו, מסתכלת מסביבי ורואה נשים, רק נשים.
נבהלתי לרגע. הורדתי את עיניי בזווית למטה והרגשת הקלה וחרמנות התמוססו לי בתאים וברקמות.
שטיח של גברים מכל הסוגים, שטיח של פטישים שרק יכולתי לאחל לנו.
הללויה.
האווירה, הספונטניות, הכל ישב במקום.
היום, הדברים נראים אחרת.
קשה לי להסביר לאנשים מדוע צריך להרשם מראש ולמה צריך לעבוד תחקירון שאמנם מספק קלות את חרמנותי אך מטרתו אחרת.
למה לא מספיק להגיע אם אני מכירה אותן/ם ולמה יש חוקים שצריך לחתום עליהם.
כאלה שלא מתאימים נעלבים או יורים צרור קללות שרק מצדיק את הסלקציה החמורה שנקטתי.
משערת שמחכה לי שבוע מטורף.
אבל דבר אחד אני יודעת for sure:
מה שיקרה במוצ"ש הבא, יהיה בהחלט ארוע שקהילת הפמדום תתגאה בו.
שבוע פרודקטיבי לכולנו.
לפני 14 שנים. 28 בנובמבר 2009 בשעה 21:31
