ורבאלית

.
.
.
שבת בבוקר, מועדון הכלב. תכנונים אחרונים, עיצוב סופי והכל במקום.
בשעה 6 קבלתי שיחה ממי שהיתה אמורה להיות הסלקטורית שלי באותו הערב. בבכי קורע, ביקשה שאמצא לה מחליפה.
הדאיג אותי הבכי יותר מהעובדה ששעתיים לפני אירוע, אני תקועה בקרייסס לא פשוט. הבנתי שאם לא אניח את זה בצד ואשחרר, לא אוכל למצוא מחליפה. מצאתי והעדפתי לשים את הדאגות לכמה שעות בצד. אני וכל הצוות הגענו למועדון.
לשם שינוי, אנשים דייקו. הזרימה, השיחות בשעה הראשונה, וההיסטריה שלי כמובן. שברתי מגף והחלפתי לסנדל שיהיה לי באוטו.
לא את העקב, את המגף. אל תשאלו איך, גם אני לא הצלחתי להבין.
הרבה דברו, הכירו, התמנגלו מה שנקרא. ותיקים עם חדשים, מוכרים עם לא מוכרים, כולם עם כולם.
הכרתי סופסוף נשים שעד היום הכרנו וירטואלית. אוחחחח כמה נשים יפות יש לנו, שולטות ונשלטות.
לקראת תשע וחצי עניינים החלו להתחמם. תוך כמה דקות לאן שלא הסתכלתי, כולם משחקים.
תכננתי משחקים אבל, קלטתי שאין בהם צורך. כולם כבר 'התניעו'. הבמה התמלאה אנשים שכולם מסשנים,
הבר, מקומות הישיבה, המקום כולו.
ריח פמדום באוויר.
החלטתי שזה הזמן להוציא את המתנות ששמישות לערב. כל דומית קיבלה קיין + חוט CBT אדום + כתר של מלכה.
הסשנים התחילו לרוץ מסביב. כולם מתערבבים. משחררים הכל ונותנים לעצמם להיות ולו לכמה שעות, מי שהם באמת.
קלטתי כמה זוגות שעשו דברים חדשים להם. לא חדשים בביצוע כמו בעצם הפומביות, שהפעם זה לא רק שניהם לבד בבית.
למדתי לזהות אותם ואני מחייכת מאוזן לאוזן כשאני רואה אותם כי אני יודעת בעצמי איך זה מרגיש. זאת הרגשה חד פעמית,
כזאת שאי אפשר לחוות שוב.
לא אספר מה קרה, עם מי ואיך. החתמתי אנשים על דיסקרטיות כך שאל תצפו ממני לתרום שבבי מידע.
שנתיים זה הרבה זמן. כבר כמעט שכחתי מה זה להרים פמדום. קבלתי תזכורת מדהימה. ערב שאני גאה בו.
גאה בכל מה שקרה שם, בזכותכן/ם.
יש לי את הקטע הזה שאני אוהבת לעמוד רגע בצד, בשיאו של הערב ולהביט, להשקיף.
זה עשה לי טוב בלב. לא יכולתי לצפות ליותר ממה שהלך שם.

אורלי אמרה לי שיש שמועה שמסתובבת ושלא אתייחס אליה. המשכתי את הערב.
זאת צריכה מנעול, ההיא רוצה עוד חוט CBT ועוד קטנות שהתעסקתי בהן.
לקראת חצות ע' נגשה אלי ושאלה מי הדי.ג'יי. ברקע התנגן סט שהכנתי בבית. חייכתי ואמרתי לה מי מנגן. צחקנו.
החמיאה ואמרה שהם זזים הביתה ושהיה נהדר.
כשמרוח לי חיוך, הולכת לכיוון שמירת החפצים ק' תפסה אותי. אמרה משפט לא ברור. בהיתי בה במבט שואל.
"טיש, לא ראית את ההודעה ששלחתי לך?"
עניתי שלא והוצאתי את הנייד. קראתי אותה.
ושם, באמצע סדום ועמורה, בתוך התגשמות כל חלומותיי, בערב ששליטה היא לפני הכל,
שליטה בכל זווית שאסתכל, שליטה היא שם המשחק,
שם - איבדתי אותה והדמעות זלגו.
ניסיתי להתנתק, לשים בצד ולהמשיך את הערב. זה עבד לפרקים. הבנתי שאורלי ניסתה למנוע שזה יגיע אלי.

הכרתי את ורד ביומולדת של ידיד משותף כשבאה עם הכלב. ישבנו ופטפטנו על הדשא בפארק הירקון.
כשאני מדג'ה, יש את אלה שמגיעים תמיד להחמיא בסוף הערב. גם ורד היתה כזאת.
בסוף המסיבה הישראלית במוגדור היא נגשה ואמרה לי משפט שעשה לי המון "תודה ששינית את דעתי על מוסיקה ישראלית,
לא חשבתי שאוכל להנות ממנה ככה." הדרך בה אמרה את זה הייתה מיוחדת.
מאז נפגשנו במסיבות, נשיקה, מה העניינים ושיחה קצרה אבל, לא מעבר. תמיד באת באנרגיות שמחות.

ורד, גם אם לא התכוונת להגיע במוצ"ש לפמדום, היית שם עם כולנו.
כשחזרתי מפורקת ב4 לפנות בוקר הביתה, נכנסתי לבלוג שלך.
מעניין מה אומר הקטע עם החלום ביפנית. זה לא יוצא לי מהראש.