ורבאלית

.
.
.
שבת בבוקר, מועדון הכלב. תכנונים אחרונים, עיצוב סופי והכל במקום.
בשעה 6 קבלתי שיחה ממי שהיתה אמורה להיות הסלקטורית שלי באותו הערב. בבכי קורע, ביקשה שאמצא לה מחליפה.
הדאיג אותי הבכי יותר מהעובדה ששעתיים לפני אירוע, אני תקועה בקרייסס לא פשוט. הבנתי שאם לא אניח את זה בצד ואשחרר, לא אוכל למצוא מחליפה. מצאתי והעדפתי לשים את הדאגות לכמה שעות בצד. אני וכל הצוות הגענו למועדון.
לשם שינוי, אנשים דייקו. הזרימה, השיחות בשעה הראשונה, וההיסטריה שלי כמובן. שברתי מגף והחלפתי לסנדל שיהיה לי באוטו.
לא את העקב, את המגף. אל תשאלו איך, גם אני לא הצלחתי להבין.
הרבה דברו, הכירו, התמנגלו מה שנקרא. ותיקים עם חדשים, מוכרים עם לא מוכרים, כולם עם כולם.
הכרתי סופסוף נשים שעד היום הכרנו וירטואלית. אוחחחח כמה נשים יפות יש לנו, שולטות ונשלטות.
לקראת תשע וחצי עניינים החלו להתחמם. תוך כמה דקות לאן שלא הסתכלתי, כולם משחקים.
תכננתי משחקים אבל, קלטתי שאין בהם צורך. כולם כבר 'התניעו'. הבמה התמלאה אנשים שכולם מסשנים,
הבר, מקומות הישיבה, המקום כולו.
ריח פמדום באוויר.
החלטתי שזה הזמן להוציא את המתנות ששמישות לערב. כל דומית קיבלה קיין + חוט CBT אדום + כתר של מלכה.
הסשנים התחילו לרוץ מסביב. כולם מתערבבים. משחררים הכל ונותנים לעצמם להיות ולו לכמה שעות, מי שהם באמת.
קלטתי כמה זוגות שעשו דברים חדשים להם. לא חדשים בביצוע כמו בעצם הפומביות, שהפעם זה לא רק שניהם לבד בבית.
למדתי לזהות אותם ואני מחייכת מאוזן לאוזן כשאני רואה אותם כי אני יודעת בעצמי איך זה מרגיש. זאת הרגשה חד פעמית,
כזאת שאי אפשר לחוות שוב.
לא אספר מה קרה, עם מי ואיך. החתמתי אנשים על דיסקרטיות כך שאל תצפו ממני לתרום שבבי מידע.
שנתיים זה הרבה זמן. כבר כמעט שכחתי מה זה להרים פמדום. קבלתי תזכורת מדהימה. ערב שאני גאה בו.
גאה בכל מה שקרה שם, בזכותכן/ם.
יש לי את הקטע הזה שאני אוהבת לעמוד רגע בצד, בשיאו של הערב ולהביט, להשקיף.
זה עשה לי טוב בלב. לא יכולתי לצפות ליותר ממה שהלך שם.

אורלי אמרה לי שיש שמועה שמסתובבת ושלא אתייחס אליה. המשכתי את הערב.
זאת צריכה מנעול, ההיא רוצה עוד חוט CBT ועוד קטנות שהתעסקתי בהן.
לקראת חצות ע' נגשה אלי ושאלה מי הדי.ג'יי. ברקע התנגן סט שהכנתי בבית. חייכתי ואמרתי לה מי מנגן. צחקנו.
החמיאה ואמרה שהם זזים הביתה ושהיה נהדר.
כשמרוח לי חיוך, הולכת לכיוון שמירת החפצים ק' תפסה אותי. אמרה משפט לא ברור. בהיתי בה במבט שואל.
"טיש, לא ראית את ההודעה ששלחתי לך?"
עניתי שלא והוצאתי את הנייד. קראתי אותה.
ושם, באמצע סדום ועמורה, בתוך התגשמות כל חלומותיי, בערב ששליטה היא לפני הכל,
שליטה בכל זווית שאסתכל, שליטה היא שם המשחק,
שם - איבדתי אותה והדמעות זלגו.
ניסיתי להתנתק, לשים בצד ולהמשיך את הערב. זה עבד לפרקים. הבנתי שאורלי ניסתה למנוע שזה יגיע אלי.

הכרתי את ורד ביומולדת של ידיד משותף כשבאה עם הכלב. ישבנו ופטפטנו על הדשא בפארק הירקון.
כשאני מדג'ה, יש את אלה שמגיעים תמיד להחמיא בסוף הערב. גם ורד היתה כזאת.
בסוף המסיבה הישראלית במוגדור היא נגשה ואמרה לי משפט שעשה לי המון "תודה ששינית את דעתי על מוסיקה ישראלית,
לא חשבתי שאוכל להנות ממנה ככה." הדרך בה אמרה את זה הייתה מיוחדת.
מאז נפגשנו במסיבות, נשיקה, מה העניינים ושיחה קצרה אבל, לא מעבר. תמיד באת באנרגיות שמחות.

ורד, גם אם לא התכוונת להגיע במוצ"ש לפמדום, היית שם עם כולנו.
כשחזרתי מפורקת ב4 לפנות בוקר הביתה, נכנסתי לבלוג שלך.
מעניין מה אומר הקטע עם החלום ביפנית. זה לא יוצא לי מהראש.

.
.
זהו, בדיוק בשעה הזאת בעוד שבוע אהיה בעצומו של ארוע הפמדום.
זה מדהים איך בכל פעם אני מרגישה כאילו זאת הפעם הראשונה שאני מפיקה כזה דבר.

שנתיים עברו מאז הפמדום האחרון שהיה ממש דקה לפני שסגרו את הדאנג' או כמו שאני קראתי ואקרא לו: הגטו.
אני זוכרת שעמדתי בכניסה לגטו, מסתכלת מסביבי ורואה נשים, רק נשים.
נבהלתי לרגע. הורדתי את עיניי בזווית למטה והרגשת הקלה וחרמנות התמוססו לי בתאים וברקמות.
שטיח של גברים מכל הסוגים, שטיח של פטישים שרק יכולתי לאחל לנו.
הללויה.

האווירה, הספונטניות, הכל ישב במקום.

היום, הדברים נראים אחרת.
קשה לי להסביר לאנשים מדוע צריך להרשם מראש ולמה צריך לעבוד תחקירון שאמנם מספק קלות את חרמנותי אך מטרתו אחרת.
למה לא מספיק להגיע אם אני מכירה אותן/ם ולמה יש חוקים שצריך לחתום עליהם.
כאלה שלא מתאימים נעלבים או יורים צרור קללות שרק מצדיק את הסלקציה החמורה שנקטתי.

משערת שמחכה לי שבוע מטורף.
אבל דבר אחד אני יודעת for sure:
מה שיקרה במוצ"ש הבא, יהיה בהחלט ארוע שקהילת הפמדום תתגאה בו.

שבוע פרודקטיבי לכולנו.

.
.
אובמה הנשיא השחור הראשון,
מייקל ג'קסון, פארה פוסט וג'ו עמר פרשו באותו היום.
היו בחירות לכנסת השמונה עשרה, בלי עין הרע
כל כך הרבה שרים ורק 21 נשים במליאה.
ת"א חוגגת יומולדת 100 שנים,
עופרת יצוקה אחת, הרבה מעטפות וקצת עניינים.
מדונה משאירה אותנו בפה פתוח – פעמיים
ודודו טופז שהעלה לכולנו דמעות בעיניים.
שפעת החזירים שהחליפה את הפרה המשוגעת והעופות
ומכבי חיפה עולה לליגת האלופות.

שתהיה לכולנו שנה 100ממת,
קיצבית, מעניינת, מחבקת ולא משעממת.
כזאת שתגרום לנו לקום בכל בוקר עם חיוך על הפנים
ותיתן לנו חשק וכח להמשיך כך עוד הרבה שנים.

שנה טובה.

.
.
.
זאת היתה הפעם החמישית שלי איתה, פעם שנייה במולדת.
אני חושבת שלורדס, הבת שלה עבת הגבות - בדיוק כמו שאמא היה בתחילת האייטיז, רקדה איתה.
הוידאו ארט היה מדהים, הסאונד, האווירה, אפילו, אחרי יותר מ-20 שנה הבת זונה למדה לשיר.
הכל ישב במקום.
הזקנים הצוענים שעלו פתאום לבמה, העקבים ודגל ישראל (שלקחה מהקהל) בעקבותהם אני מזמינה אותה למרוץ עקביים מטורף
May the best bitch wins
אני רוצה כסא מלכות כמו שלה בצורת M.
אמרו שג'סטין טימברשמוק יגיע להופיע. הי דידנ'ט. ורי גוד. פויה.
המשפטים שהעיפה באוויר אולי לא דברו לכל אחד אבל, בשביל אסתר - זה אמיתי: שלום, אחדות ואול ד'את קבלה סטאף. אמן.
הסאונד, הכוראוגרפיה, הכל היה מושלם. גם הטריביוד למייקל ג'קסון (הוא לא יבוא יותר).
זאת היתה הופעה מיוחדת. אחת הטובות שראיתי.
וראיתי ישתבח שמה.
אשה קטנה יחסית, שנמצאת לי שם מגיל צעיר, צועדת עם הזמן ולפעמים קצת מתבגרת -
כולה 153 ס"מ אבל עובדה, האנרגיה שלה מזינה יותר מ 60 אלף איש,
הרבה יותר.

La Isla Bonita

אתמול, בסיום ערב מטורף ומהנה נמרחנו אני והאשה שלי על הספה.
נהנתי לראות המון אנשים שלא ראיתי די הרבה זמן.
תוך כדי שיחה נזכרנו בפוסט שהיא כתבה מזמן.
הדברים כתובים בהומור וכך יש להתייחס אליהם.

עבד המגפיים או - אני מאוהב בשוט שלך המלכה
הסוג הנפוץ ביותר, עבד שסוגד לאביזרים שלך בדרך כלל, הוא נטרף כשאת נועלת את המגפיים הגבוהות שלך וירד על ארבע בכדי
ללקק אותן מהסוליה ומעלה שעות על גבי שעות.
הוא מטורף עלייך כשאת לובשת את בגדי העור, וכשהשוט בידיך אין יפה ממך.
את תהיי המלכה כל עוד תהיי בעור ובמגפיים. הוא יספר לך שהוא מאוהב בך כשבעצם, בסתר ליבו הוא פשוט מאוהב בטירוף במגפיים
שלך ולא ברגליים או במי שנועלת אותם.
רק תנסי לקבל אותו פעם בטי שירט וכשאת יחפה.

החונק או- העבד האובססיבי
בסוף הפגישה הראשונה הוא יתחנן תחנונים קורעי לב להיפגש איתך גם למחרת, בסוף הפגישה השנייה הוא יכריז לפנייך שאת
המלכה היחידה בעולם כולו ושהוא מאוהב.
הטלפונים לא יפסיקו לצלצל והמסנג'ר/הסקייפ יצפצפו לך כל רגע בהודעה : "מלכתי!"
הפלאפון יהיה עמוס לעייפה בהודעות סגידה והערצה ובשורה התחתונה...."איפה את מלכתי?!" (אני רוצה לדעת כל צעד ושעל שלך).
הפרידה ממך בסוף כל סשן/פגישה תהייה מלווה בדמעות.
החונק המתון, יבקש להכיר את הורייך, הקיצוני, יציע להתחיל לברר על קייטרינג..

העבד המגודל או - אמא תחליפי לי טיטול!
לפעמים נדמה לי שככל שהגיל המנטאלי של הגבר קטן, כך הוא נוטה להגיע באריזות גדולות גוף.
מדובר שכלית בפעוט בן שנתיים לכל היותר, שבטעות נכנס לעולם הבדס"מ ומדמיין את המלכות כאמהות חלופיות.
האמת, הוא די חמוד כשהוא מביט בך בעיניים מלאות הערצה כמו תינוק שגילה פתאום כמה אמא יפה,
וכמו כל תינוק, הוא מתוק וחף מכל ציניות, אבל כשהוא רוצה לשחק לך בציצים כמו תינוק הוא לא חמוד בכלל.
הוא יצפה מאמא שתטפל בו, תלמד אותו, ויהפוך להיות "המטופל הנצחי" יש לו צרות בחיים?
מי אם לא את תפתרי לו אותן.

הסוגד הנלהב- או העבד העיוור
הצורה שבה את מדברת - דומיננטית, ההליכה שלך - דומיננטית, עישנת סיגריה?..את דומית,
נגסת בתפוח בצורה כל כך כריזמטית...
כל מה שתעשי או שלא תעשי יפורש כאקט דומי.
עבד זה מאמין שכל העולם מורכב ממלכות, כל הנשים עלי אדמות הן מלכות. סאביות ושפחות?
הן מלכות רק שהן עדיין לא מודעות לזה.
המלכה שלו, היא בעלת דם כחול, כל מה שהיא עושה בחייה (פקידת קבלה) הוא מלכותי.
אם תראי לו אי פעם חולשה, או כאב, או דמעות, אחד מהשניים: או שהוא בורח כל עוד נפשו בו או שהוא בוכה יחד איתך כי אין לו
מושג איך נקלע לסיטואציה כל כך מביכה.

העבד הסדרתי או - הדון ז'ואן
בדרך כלל הוא מקסים, חתיך, פלרטטן.
זהירות!
כדאי שתביטי ימינה ושמאלה רוב הסיכויים שתגלי עוד ארבע חמש מלכות עם ריר על השפתיים. לא ברור איך, אבל הוא מצליח
לשכנע כל אחת שהוא מביט רק עליה.
אחרי שתעשי לו סשן תגלי במהרה שלילה לפני הוא היה אצל מלכה אחרת ולמחרת....יש לו דייט עם עוד אחת.
אם תעירי לו על ניהול מערכות יחסים עם עוד כמה במקביל, הוא יחייך אליך בחיוך המקסים שלו ויאמר לך בלי למצמץ שאת האחת והיחידה.
ההודעות והמיילים שאת מקבלת ממנו? כדאי שתבדקי, סביר להניח שהוא עשה העתק והדבק לכולן.

העבד הידען או- אני מחזיק בספר החוקים הנעלם!
כל הידע שלו מתרכז בעיקר בידע תיאורטי, הוא עשה סשן בחייו אבל, פעם אחת. אצל מלכה בתשלום, שעה.
הוא יודע יותר טוב ממך מה זה בדס"מ מה זו מלכה ומי זה עבד.
יש לו תרגומים ופירושים הזויים לאיך דברים אמורים להתבצע.
"זאת וזאת לא מלכה היא שיפחה!" למה? "כי היא חייכה."
"ההיא וההיא גם לא מלכה, שלא נדע מצרות היא חיבקה את העבד שלה."
אחרי שיחה של דקה וחצי אף מלכה לא מעוניינת להמשיך ולשוחח עימו, והוא?
כנראה שימשיך להמציא לו תיאוריות ואם יהיה לו כסף, אולי עוד מלכה בתשלום.

העבד השובינסט
נשמע הזוי, מצחיק?
יש חיה כזאת.
הוא יגיע אליך עם רשימת דרישות, הוא יתכנן את הסשן ויאמר לך בדיוק איך הוא רוצה שזה יתבצע.
תפקידך כמלכה זה לשרת ולספק את צרכיו, צרכייך לא חשובים כלל.
כן, הוא בילה את רוב שנות צעירותו אצל מלכות בתשלום, וכשיגיע לאחת שאינה בתשלום, הוא עדיין יתנהג כאילו הוא קליינט ובעצם הסשן,
הוא רק עושה לה טובה, שתגיד לו גם תודה, הוא מתנה למין הנשי.

העבד האקסטרימי פלוס או בעל ישבן הפלדה
אתגר מעניין לכל דומית.
מה הוא כבר לא עבר?
הכל ,בדסמ קיצוני זה פור פליי בשבילו, יש לו כרטיס חבר ב-OWK
הוא יתגרה בך שאינך יכולה עליו ואת, בדרך כלל תתעצבני ותנסי להראות לו מה זה והוא - ישרוק לך באמצע ויזמזם שיר, את תזעיקי עוד חמש מלכות וכולכן תצליפנה בו בכל הכוח והוא...ירים את הראש יחייך וישאל?
"זה הכל?"

העבד המתכחש או - עבד בתחפושת של דום
הוא דום. כך הוא טוען, ככה את גם תכירי אותו. מאוד חשובה לו התדמית של הדום, מאוד מאוד חשוב לו שידעו שהוא דום, הוא יחלוק איתך מידע ידידותי על הווי השליטה,ובסוף השיחה הוא ילחש לך באוזן - "פססססס פססססססס הייתי מת שתעשי לי סשן, מת ללקק לך את הרגליים, שתזייני אותי בתחת, תלבישי לי חזייה וביריות ותשפילי אותי "
"היי אבל אל תגלי לאף אחד, זה רק בייננו, אני דום ומוכן לעשות סשן רק איתך"

זה הפוסט המקורי דצמבר 2003
http://www.peep.co.il/comunity/viewtopic.php?t=36793

רביעי חמישי זה יום כיפור,
בלי שתייה ובלי אף פרור.
גם סיגריות ועישונים אחרים, אסור,
זה הרגע לבקש סליחה, לייק ברור.

סליחה מהגננת דבורה שעד היום מפוחדת,
סליחה נשים הרות וזקנים שלא נתתי לכם לשבת.
מתנצלת על הסנדוויצ'ים שגנבתי ביסודי,
סליחה על כל הפעמים שהפלצתי ואמרתי שזאת לא אני.

מתנצלת ששיחקתי עם עניינים שבלב,
בסופו של דבר, גם בי שפוגעים - זה כואב.
סליחה שויתרתי על דברים שלא הצטרכתי לוותר,
סליחה שברחתי ממקומות בהם הצטרכתי להישאר.

סליחה על כל התירוצים וההברזות,
סליחה שקראתי לחלק מכם בני זונות.
מתנצלת אם פגעתי או העלבתי שלא בהסכמה
אבל ביננו, אמרתם תודה מכל הנשמה.

זה הזמן להתנצל באמת
אז סליחה וסיימתי לחרטט.

.
.
לפני חודשיים קרה משהו טוב בחיים שלי. הצלחתי להשיג משהו שהיה כנגד כל הסיכויים.
חשבתי שעצם זה שיש לי את זה ביד, זאת שמחה גדולה. הופתעתי.
כנראה שלוש שנים בלי אותו דבר מסוים עשו הרבה מעבר למה שחשבתי.
הרבה נזק. לא שמתי לב איך לאט לאט דעכתי, איך התנתקתי מהאנשים שהיו קשורים לאותו דבר שכל כך רציתי בחזרה בחיים שלי.
איך הייתי שם ולא הייתי. איך חייתי ואיך בעצם לא.
עכשיו שיש לי אותו, את הדבר הזה שאני כל כך אוהבת, בכל לילה לפני השינה, לא שוכחת להגיד תודה רבה לאנרגיה הגדולה שמנהלת פה את העניינים.
אני יודעת שכל מה שקרה, קרה בזכותי ובגלל הידיעה הברורה שלי שזה יקרה אבל, בטוחה שקבלתי עוד פוש מכובד מלמעלה. מעריכה ומכבדת.
פתאום קלטתי שכל מה שהיה וקרה בשלושת השנים האחרונות, היה סוג של חלום ואני, כמו עמדתי וצפיתי מהצד לא באמת הייתי שם.
לא חלום טוב. סוג של סיוט. כזה שרק כשמתעוררים ממנו מבינים עד כמה מפחיד הוא היה.
אל תפחדו לאחוז בזבל שלכם. כשתעשו את זה, תוכלו לשחרר אותו. או במילים פשוטות, צריך להרים משהו לפני שאפשר לזרוק אותו.
לא מפחדת לאחוז בזבל שלי, מנקה הרבה וזורקת, לא רק בבית הגשמי שלי, ויוצאת לדרך חדשה.
בנו פה כבישים ומחלפים חדשים, יפה להם אבל, אני נהגת טובה כבר שנים כך שבקצב הזה,
אני מתכוונת ללחוץ יותר ויותר חזק על דוושת הגז, לא להוריד ממנה את הרגל אף לא לרגע. כבר עברתי כמה תאונות ושרדתי.

קטן עלי.

"הוא אחלה. עם הסטריליות שלך הוא מתאים בול."
לא נוהגת לקחת המלצות מחברות או צעצועים שהן משתמשות בהם.
אותה, אני אוהבת ומכירה לעומק, סומכת ומאוד פתוחה איתה. לקחתי.
חיטטתי בתיבת ההודעות שלי. זכרתי שפנה אלי מזמן.
פניתי אליו.
צפיתי בהיסטוריה וגיליתי שנחתכה די מהר. נראה שהמשכנו למייל ו/או למסנג'ר.
מאז, עברתי כמה מחשבים ולא היה טעם לחפש היסטוריה.
הוא ענה, לא זכר שתקשרנו בעבר.
קבענו ובא לקחת אותי. אם לא היה בגדר המלצה, לא הייתי מגיעה אליו הביתה.
נעשו לו כמה קיצורי דרך. ללא ספק.

נקישות עקביי על הפרקט בדירתו חרמנו אותי. משהו בסאונד הזה מאוד מדליק אותי. רק שהן שלי.
החלטנו לנסות וויסקי שלא הכרתי. אני התמקמתי על הספה אחרי שהכנסתי דיסק למערכת.
הוא מזג והביא.
בשיחה שהתגלגלה גילינו תחומי עניין משותפים נוספים.
הגענו לשאלת הגבולות וכו'. מיקמתי בטבעיות את כפות רגליי על ברכיו והמשכנו לדבר.
אחרי שנשלח למטבח להביא מים, ניסה לחזור לשבת על הספה.
"לא. תשב כאן." הצבעתי למרגלותיי.
לשונו החלה לטייל עלי. היה נעים.
לבשתי חצאית. מה שאומר: נו פנטיז. לא אוהבת את הפס שלהם שקוטע את קו הגזרה.
הוא הגיע לאזור והחל ללקק מסביב.
מהר מאוד הבנתי שהוא מוכשר. אוהב את זה. אם לא אוהבים, זה לא זה.
כשהגיע ליהלום שבכתר, החל מלקק ומוצץ. האצבעות שלו חדרו לכיוון נקודת הג'י שלי.
דחפתי את השולחן, פיניתי את הפרקט והשכבתי אותו על הגב. שתיתי עוד כוס מים בג'לוק והתיישבתי על פניו כשאני חוסמת לו את הנשימה
עד הפרפור הקטן הזה שאני אוהב להרגיש אחרי שהם שואבים אותי בניסיון נואש לאוויר. שחררתי לרגע ושוב.
הרבה מתלהבים משפיכה נשית אבל, בריל טיים, מעטים מסוגלים לבלוע הכל.
הגיע הרגע לבדוק את יכולת הספיגה שלו. הרגשתי את זה מגיע. לחצתי על הנקודה ההיא מעל הכוס וזה עף לי. הוא בלע הכל.
אף לא טיפה אחת נזלה על ירכיי. חייכתי את החיוך הטישאי שלי. הוא לא ראה.
המשכנו, טיפסנו לספה, זזנו לפה, היינו שם. לא שמנו לב לזמן.
הוא, ככלב מאומן, שתה אותי בשקיקה. מידי פעם ירקתי בפניו וסטרתי לו.
יש לו זין יפה. התחשק לי למצוץ לו. נפל ביום טוב. תפסתי את אשכיו ושיחקתי בהם. ציפורני ננעצו, האצבעות טיילו.
התיישבתי מעליו ושאבתי אותו. התענגתי על הצעצוע המוצלח.
אחרי עוד כוס וויסקי ועוד מים ועוד... החזרתי אותו למקומו הטבעי בין רגליי.
הוא הטריף אותי. בלע, מצץ וליקק. אצבעותיו בתוכי. נהניתי.
כבר לא הבחנתי אם אני משפיכה לו בפה או משתינה לתוכו.
המחשבה הזאת וההרגשה הפיסית גירו אותי יותר ולקחו אותי למחוזות אהובים ורחוקים.

שיתקתי לו את הפה לימים הקרובים.
בצורה סוטה ומדליקה, אני על שפתיו בכל רגע נתון.
"אני מלקק את פצעיי. השפתיים במצב ביש." סימס לי.
"החלמה מהירה." עניתי מלאת אינטרס כמובן אבל, לא רק.
הסברתי לו שהוא יתרגל. הכל עניין של תרגול ואימון. ובאימונים צריך להתמיד.

עכשיו, יש לי ולה צעצוע משותף. תודה כפרולה. }{
למרות שאני בת יחידה ומפונקת, נראה לי הכי טבעי וכיף לחלוק בו.

.
.
.

'בשמונה וקצת אהיה אצלך'.
'תבוא ב6, למה ב8' סימסתי והתשובה שהחזיר תלתה את האשמה המלאה באב המנזר ושעות הקבלה.
תנשמו. לא החלטתי להיות נזירה ולא להתחתן חתונה קתולית. החלטנו לצאת לטיול מנזרים.
לבשתי מכנסיים עד הברך ונעלתי סנדלים יומיומיים (7 ס"מ). אמרתי לו לקחת את התיק הגדול והעמסתי עליו עוד כמה דברים שהתחשק לי לקחת.
לא היה ברור איך נצליח לשים הכל על האופנוע. בעיה שלו.
הגענו ללטרון. לשתקנים.
הייתה קבוצת תיירים רוסית. הוא הוציא ניירת מהתיק והלכנו לספסל מרוחק לעשן.
התיישבתי על שולחן העץ בחצר המנזר והוא החל לפרוש באוזניי את היסטוריית המקום.
אני בטוחה שידעתי את הדברים האלה פעם. פשוט שכחתי....
הוא הקריא וקיצר את היסטורית המקום ואני בהיתי בו, נהנת מעצם ההשקעה והרצינות שהפגין.
מחשבה זדונית על עצמי כאם מנזר השתקנים עלתה במוחי.
תכלס, אם מונעים מהם לימוד קרוא וכתוב אפשר להשתעשע בהם יופי.
פנטזתי איך אני מאכילה אותם בקעריות כלבים. נראה אותם מדברים.

נכנסנו למנזר.
'איזה מסיבת פמדום אני יכולה להרים פה. פשוט המקום המושלם'. הוא נצמד אלי.
לקחו כמה דקות עד ששארית הקבוצה המאורגנת יצאה ונשארנו לבד.
אחד הנזירים ניקה עוגב אלקטרוני.
הזכיר לי קצת את אורגן הקומתיים שקנו לי ליומולדת 9.
נשארנו לבד. אני, הטינופת והנזיר.
הנזיר התיישב והחל לנגן. הסאונד מדהים. הצלילים עשו את המסלול הנכון. הקשבנו. שהחל לזייף, יצאנו והלכנו ליקב.
שתקנים, שתקנים אבל עושים יופי של יין.
טעמתי יין שתפס את תשומת ליבי, קנינו והמשכנו למנזר דיר א-ראפאת.
בדרך הבטתי ביערות מסביב. ידעתי שלא תהיה בעיה למצוא מקום מבודד ביער בתום סיור הקדוש.
אולי אלוהים ניסתה לרמוז לי ואולי היה זה צירוף מקרים; הגענו לבית הספר לנזירות.
ניסיתי להבין איך אישה יכולה לוותר על כל זה ולהקדיש עצמה לאלוהים.
מילא הבתולות. אבל אישה שחוותה, שיודעת... זה רק חרמן אותי עוד יותר.
'בנות, עוד קטנה ואהנה גם בשבילכן', חשבתי והבטתי לגג הכנסייה שם מוצב פסל ברונזה מאסיבי של מרים (האמא של), שנוצק באיטליה. הוא הלך לחפש מהיכן נכנסים.
המנזר היה סגור למרות מה שנכתב באתר שלהם. רציתי לראות את ברכות ה "שלום לך מרים" ב-343 שפות שנשלחו מבישופים מרחבי העולם. חלקן הגדול התנוסס על הקירות עד שהצייר התפגר.
פרט לכנסייה ולנזירות המסכנות, משמש המקום גם כבית ספר יסודי לילדים המגיעים מרמלה ולוד.
ירדנו ליקב 'מוני' שנמצא סמוך למנזר.
קנינו בקבוק יין אדום וגבינות וירדנו לתוך היקב.
התיישבנו בסוף. הרחק כמתאפשר.
הוא פתח את היין והוציא שתי כוסות. פתחתי את הגבינות והתחלנו להתקשקש.
הרגל שלי היתה על הספסל. הוא התכופף ונשק לה.
שתינו והשתובבנו. טיפסתי על אבן והוא צילם.
צילום, לא צד חזק אצלו.
נשאר עוד קצת יין. מזג ויצאנו לעשן.
היין עשה הרגשה נעימה והשמש לא באה לי טוב.
קנינו עוד 3 בקבוקים והמשכנו הלאה.

אחרי עצירה לארוחת בוקר מאוחרת, נכנסנו עמוק ליער. מצאנו מקום שהתאים.
הוא פרש את שק השינה ופרק את יתר הדברים.
ציוץ ציפורים מסביב, כזה של ציפורים אחרות. לא ציפורים עירוניות.
לידנו פרח לו 'דם המכבים' הפרח הזה ממדבקות יום הזיכרון.

הוא פשט את בגדיו, ירד על ברכיו, הגיש לי את הקולר ולאחר שענדתי לו אותו, נשכב להנעיל לי את מגפי הירך האדומים שלי.
דחסתי את שארית המכנס פנימה והוא רכס מגף, מגף עד למעלה וכשסיים החל לנקותם בלשונו.
לעומתו, הייתי נינוחה ושקטה שאף אדם לא יגיע.
שלפתי את החבל הירוק מהציפית. חלק מהקשרים הכינותי מראש על מנת לחסוך בזמן.
קבעתי את כל גופו לעץ. הוא הביט בקשרים כלא מאמין.
הצמדתי לו כמה אטבים לגוף ולביצים והוצאתי את גלגל הכאב הכפול.
הוא שונא אותו. אני יודעת את זה.
התחלתי לחשבן איתו על דברים שעשה/אמר.
הפנקס הירוק, זה שאני רושמת בו דברים לרעתו, נפתח.
חסמתי את פיו וקשרתי כיסוי לעיניו.
למרות שצחקק, ראיתי את חוסר הנוחות ואי הסימפטיה שלו לדקירות שהלכו וגברו.
העברתי את הגלגל בחוזקה וכשהגעתי לפטמות, דקרתי חזק יותר.
הזמן חלף מהר. אני שואלת והוא מנסה לדבר בברור ללא הצלחה תוך כדי הזלת רוק שאינה בשליטתו.
הסרתי את כיסוי עיניו, נשכבתי והדלקתי סיגריה.
התגריתי בו כשאני מניפה את המגף ואומרת לו: "לקק, עבד."
הוא ידע שהקשירה תמנע ממנו אבל, ניסה.
זה שעשע אותי. צחקתי וקרבתי את המגף עוד קצת.
"נו...? "
סיימתי לעשן ולצחוק. שחקתי בו עוד קצת עם שוט רכיבה ושחררתי אותו מהעץ.
הנחתי לו לנקות את מגפי שהתלכלכו בינתיים מהצמחייה.
'אוי, באים אנשים'. שיקרתי. המבט המבוהל שעלה על פניו, הצחיק אותי.
הורדתי את המכנסיים והתחתונים. הוא צלל עם לשונו לתוכי.
מנקה את הכוס המלכותי שלי אחרי הטיול שעשינו.
ציוץ הציפורים התחזק והוא מתחיל למצוץ בדיוק כמו שאני אוהבת. ככלב מאולף, ממושמע להוראותיי.
אני מתחילה להרגיש זרמים בגוף.
הצליל של העוגב האלקטרוני, הנזירות שנתתי להן את מילתי, מרים שעמדה על גג המנזר, השתקנים, היין ואפילו הילדים מרמלה ולוד – כולם פרצו בריקוד אינדיאני אצלי בגוף. אלוהים חייכה אלי. גמרתי.
אחרי שהבטתי בו ערום שם ביער, החדרתי אותו לתוכי עד שגמרתי שוב. התרתי לו לגמור.

הנסיעה חזרה תמיד קצרה יותר. מעניין....
בדרך לת"א על האופנוע נופפו לנו ילדות מרכב לפנינו.
הרמתי את מגן הרוח של הקסדה וחייכתי אליהן. הרוח תקעה לי את החיוך והרגשתי כמו בקליפ של 'סאונדגארדן'.
החיוך לא ירד לי מהפנים. לא בגלל הרוח. הבנתי שלמרות חוסר הניסיון שלו, הוא נותן בי ביטחון מלא ללכת איתו עד הסוף.

הללויה.

.
.
אני מודעת לזה שיש לי תחת עסיסי.
סו פאקינ' וואט?
לאחרונה, אני מרגישה יותר מידי ידיים מטיילות עליו.

באים להגיד שלום ואיכשהו היד גולשת מחיבוק תמים על המותן, אי שם לכוון הבונבונז שלי.
גברים, נשים, טראנסים.
לא שזה לא נעים, שלא תבינו לא נכון אבל, הוא שלי, תבקשו רשות לפחות.

מידי פעם שאני מתכופפת ישנם דומים שמרשים לעצמם להספינק לי בקטנה.
מדובר רק באלה שאנחנו חברים והם יודעים שאפשר.
הם לא נותנים כאפה חזקה ואני מבינה אותם. כשמדובר בכזה טוסיק, קשה להתאפק.

אלה היו 9 שורות על התחת של טיש.