.
.
לפני חודשיים קרה משהו טוב בחיים שלי. הצלחתי להשיג משהו שהיה כנגד כל הסיכויים.
חשבתי שעצם זה שיש לי את זה ביד, זאת שמחה גדולה. הופתעתי.
כנראה שלוש שנים בלי אותו דבר מסוים עשו הרבה מעבר למה שחשבתי.
הרבה נזק. לא שמתי לב איך לאט לאט דעכתי, איך התנתקתי מהאנשים שהיו קשורים לאותו דבר שכל כך רציתי בחזרה בחיים שלי.
איך הייתי שם ולא הייתי. איך חייתי ואיך בעצם לא.
עכשיו שיש לי אותו, את הדבר הזה שאני כל כך אוהבת, בכל לילה לפני השינה, לא שוכחת להגיד תודה רבה לאנרגיה הגדולה שמנהלת פה את העניינים.
אני יודעת שכל מה שקרה, קרה בזכותי ובגלל הידיעה הברורה שלי שזה יקרה אבל, בטוחה שקבלתי עוד פוש מכובד מלמעלה. מעריכה ומכבדת.
פתאום קלטתי שכל מה שהיה וקרה בשלושת השנים האחרונות, היה סוג של חלום ואני, כמו עמדתי וצפיתי מהצד לא באמת הייתי שם.
לא חלום טוב. סוג של סיוט. כזה שרק כשמתעוררים ממנו מבינים עד כמה מפחיד הוא היה.
אל תפחדו לאחוז בזבל שלכם. כשתעשו את זה, תוכלו לשחרר אותו. או במילים פשוטות, צריך להרים משהו לפני שאפשר לזרוק אותו.
לא מפחדת לאחוז בזבל שלי, מנקה הרבה וזורקת, לא רק בבית הגשמי שלי, ויוצאת לדרך חדשה.
בנו פה כבישים ומחלפים חדשים, יפה להם אבל, אני נהגת טובה כבר שנים כך שבקצב הזה,
אני מתכוונת ללחוץ יותר ויותר חזק על דוושת הגז, לא להוריד ממנה את הרגל אף לא לרגע. כבר עברתי כמה תאונות ושרדתי.
קטן עלי.
לפני 15 שנים. 22 בספטמבר 2008 בשעה 17:11
