ורבאלית

.
.
.

'בשמונה וקצת אהיה אצלך'.
'תבוא ב6, למה ב8' סימסתי והתשובה שהחזיר תלתה את האשמה המלאה באב המנזר ושעות הקבלה.
תנשמו. לא החלטתי להיות נזירה ולא להתחתן חתונה קתולית. החלטנו לצאת לטיול מנזרים.
לבשתי מכנסיים עד הברך ונעלתי סנדלים יומיומיים (7 ס"מ). אמרתי לו לקחת את התיק הגדול והעמסתי עליו עוד כמה דברים שהתחשק לי לקחת.
לא היה ברור איך נצליח לשים הכל על האופנוע. בעיה שלו.
הגענו ללטרון. לשתקנים.
הייתה קבוצת תיירים רוסית. הוא הוציא ניירת מהתיק והלכנו לספסל מרוחק לעשן.
התיישבתי על שולחן העץ בחצר המנזר והוא החל לפרוש באוזניי את היסטוריית המקום.
אני בטוחה שידעתי את הדברים האלה פעם. פשוט שכחתי....
הוא הקריא וקיצר את היסטורית המקום ואני בהיתי בו, נהנת מעצם ההשקעה והרצינות שהפגין.
מחשבה זדונית על עצמי כאם מנזר השתקנים עלתה במוחי.
תכלס, אם מונעים מהם לימוד קרוא וכתוב אפשר להשתעשע בהם יופי.
פנטזתי איך אני מאכילה אותם בקעריות כלבים. נראה אותם מדברים.

נכנסנו למנזר.
'איזה מסיבת פמדום אני יכולה להרים פה. פשוט המקום המושלם'. הוא נצמד אלי.
לקחו כמה דקות עד ששארית הקבוצה המאורגנת יצאה ונשארנו לבד.
אחד הנזירים ניקה עוגב אלקטרוני.
הזכיר לי קצת את אורגן הקומתיים שקנו לי ליומולדת 9.
נשארנו לבד. אני, הטינופת והנזיר.
הנזיר התיישב והחל לנגן. הסאונד מדהים. הצלילים עשו את המסלול הנכון. הקשבנו. שהחל לזייף, יצאנו והלכנו ליקב.
שתקנים, שתקנים אבל עושים יופי של יין.
טעמתי יין שתפס את תשומת ליבי, קנינו והמשכנו למנזר דיר א-ראפאת.
בדרך הבטתי ביערות מסביב. ידעתי שלא תהיה בעיה למצוא מקום מבודד ביער בתום סיור הקדוש.
אולי אלוהים ניסתה לרמוז לי ואולי היה זה צירוף מקרים; הגענו לבית הספר לנזירות.
ניסיתי להבין איך אישה יכולה לוותר על כל זה ולהקדיש עצמה לאלוהים.
מילא הבתולות. אבל אישה שחוותה, שיודעת... זה רק חרמן אותי עוד יותר.
'בנות, עוד קטנה ואהנה גם בשבילכן', חשבתי והבטתי לגג הכנסייה שם מוצב פסל ברונזה מאסיבי של מרים (האמא של), שנוצק באיטליה. הוא הלך לחפש מהיכן נכנסים.
המנזר היה סגור למרות מה שנכתב באתר שלהם. רציתי לראות את ברכות ה "שלום לך מרים" ב-343 שפות שנשלחו מבישופים מרחבי העולם. חלקן הגדול התנוסס על הקירות עד שהצייר התפגר.
פרט לכנסייה ולנזירות המסכנות, משמש המקום גם כבית ספר יסודי לילדים המגיעים מרמלה ולוד.
ירדנו ליקב 'מוני' שנמצא סמוך למנזר.
קנינו בקבוק יין אדום וגבינות וירדנו לתוך היקב.
התיישבנו בסוף. הרחק כמתאפשר.
הוא פתח את היין והוציא שתי כוסות. פתחתי את הגבינות והתחלנו להתקשקש.
הרגל שלי היתה על הספסל. הוא התכופף ונשק לה.
שתינו והשתובבנו. טיפסתי על אבן והוא צילם.
צילום, לא צד חזק אצלו.
נשאר עוד קצת יין. מזג ויצאנו לעשן.
היין עשה הרגשה נעימה והשמש לא באה לי טוב.
קנינו עוד 3 בקבוקים והמשכנו הלאה.

אחרי עצירה לארוחת בוקר מאוחרת, נכנסנו עמוק ליער. מצאנו מקום שהתאים.
הוא פרש את שק השינה ופרק את יתר הדברים.
ציוץ ציפורים מסביב, כזה של ציפורים אחרות. לא ציפורים עירוניות.
לידנו פרח לו 'דם המכבים' הפרח הזה ממדבקות יום הזיכרון.

הוא פשט את בגדיו, ירד על ברכיו, הגיש לי את הקולר ולאחר שענדתי לו אותו, נשכב להנעיל לי את מגפי הירך האדומים שלי.
דחסתי את שארית המכנס פנימה והוא רכס מגף, מגף עד למעלה וכשסיים החל לנקותם בלשונו.
לעומתו, הייתי נינוחה ושקטה שאף אדם לא יגיע.
שלפתי את החבל הירוק מהציפית. חלק מהקשרים הכינותי מראש על מנת לחסוך בזמן.
קבעתי את כל גופו לעץ. הוא הביט בקשרים כלא מאמין.
הצמדתי לו כמה אטבים לגוף ולביצים והוצאתי את גלגל הכאב הכפול.
הוא שונא אותו. אני יודעת את זה.
התחלתי לחשבן איתו על דברים שעשה/אמר.
הפנקס הירוק, זה שאני רושמת בו דברים לרעתו, נפתח.
חסמתי את פיו וקשרתי כיסוי לעיניו.
למרות שצחקק, ראיתי את חוסר הנוחות ואי הסימפטיה שלו לדקירות שהלכו וגברו.
העברתי את הגלגל בחוזקה וכשהגעתי לפטמות, דקרתי חזק יותר.
הזמן חלף מהר. אני שואלת והוא מנסה לדבר בברור ללא הצלחה תוך כדי הזלת רוק שאינה בשליטתו.
הסרתי את כיסוי עיניו, נשכבתי והדלקתי סיגריה.
התגריתי בו כשאני מניפה את המגף ואומרת לו: "לקק, עבד."
הוא ידע שהקשירה תמנע ממנו אבל, ניסה.
זה שעשע אותי. צחקתי וקרבתי את המגף עוד קצת.
"נו...? "
סיימתי לעשן ולצחוק. שחקתי בו עוד קצת עם שוט רכיבה ושחררתי אותו מהעץ.
הנחתי לו לנקות את מגפי שהתלכלכו בינתיים מהצמחייה.
'אוי, באים אנשים'. שיקרתי. המבט המבוהל שעלה על פניו, הצחיק אותי.
הורדתי את המכנסיים והתחתונים. הוא צלל עם לשונו לתוכי.
מנקה את הכוס המלכותי שלי אחרי הטיול שעשינו.
ציוץ הציפורים התחזק והוא מתחיל למצוץ בדיוק כמו שאני אוהבת. ככלב מאולף, ממושמע להוראותיי.
אני מתחילה להרגיש זרמים בגוף.
הצליל של העוגב האלקטרוני, הנזירות שנתתי להן את מילתי, מרים שעמדה על גג המנזר, השתקנים, היין ואפילו הילדים מרמלה ולוד – כולם פרצו בריקוד אינדיאני אצלי בגוף. אלוהים חייכה אלי. גמרתי.
אחרי שהבטתי בו ערום שם ביער, החדרתי אותו לתוכי עד שגמרתי שוב. התרתי לו לגמור.

הנסיעה חזרה תמיד קצרה יותר. מעניין....
בדרך לת"א על האופנוע נופפו לנו ילדות מרכב לפנינו.
הרמתי את מגן הרוח של הקסדה וחייכתי אליהן. הרוח תקעה לי את החיוך והרגשתי כמו בקליפ של 'סאונדגארדן'.
החיוך לא ירד לי מהפנים. לא בגלל הרוח. הבנתי שלמרות חוסר הניסיון שלו, הוא נותן בי ביטחון מלא ללכת איתו עד הסוף.

הללויה.