ורבאלית

.
.
חזרתי מהנו לימיטס עם חום גבוה. מקלחת רותחת ולמיטה.
קמתי, קצת מסנג'ר וחזרה לישון. צלצול הטלפון העיר אותי.
"היי טיש, מה שלומך?"
בדר"כ לוקח לי שבריר שנייה לזהות. שקט. הקול נשמע מוכר.
"מי זה?" מלמלתי מתוך הכרית.
זה בועז. לקחה לי שנייה לקשר אבל הוא לא חיכה.
"שמעתי שיש אצלכם שינויים בעבודה. רציתי שנדבר על זה. אולי על כוס קפה? מה את עושה עכשיו?"
"בייסיקלי, ישנה."
בועז הוא אחד מהדינוזאורים האחרונים בתחום. היום, המקצועיות כבר אינה קובעת. יש לי הערכה לאיש.
דברים אכן משתנים אצלנו ופגישה איתו היא דבר נכון.
"אני גם לא מרגישה טוב."
"שוב את והוויסקי דניאלס שלך?"
"ייגר. לגיוון. וג'ק זה בורבון. אבל לא קשור. התקררתי."
"טוב, כמה זמן את למטה? תצאי קצת. יעשה לך טוב."
"שעתיים בערך."
"מה שעתיים, את נורמלית? יאללה, חצי שעה נפגשים מתחת לבית שלך."
גירדתי את עצמי מהפוך ונכנסתי לאמבטיה.
שיצאתי, ראיתי שעשרים דקות חלפו. לחצתי פליי בקומקום והלכתי להתלבש.
האינטרקום צלצל. "אני פה. בואי."
"אני לא מוכנה. תעלה."
"ידעתי."
לא ממש שמתי לב מה נמצא איפה בבית.
בכל זאת, היחידים לקראתם אני עושה צ'ק אאוט רציני, אלה הוריי.

"אני עושה קפה. רוצה?"
"טוב, גם ככה ייקח לך עוד שעה לפחות. כל הבית מריח מהמקלחת שלך."
"זה הבושם והוא של גברים. כמה סוכר?"
"מה של גברים? אין מצב, תראי לי אותו. 2 וחצי בבקשה."
"הנה, פרנהייט. של כריסטיאן דיור. הרבה חלב?"
"איך הוא מריח שונה עליך. שליש חלב, תודה."

התיישבנו בסלון והתחלנו לדבר.
הרבה עבר על שנינו מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. מקצועית ואישית.
היו זמנים שהיינו בקשר טוב.
למרות שלקח לי שנייה לזהותו בטלפון, בועז הוא מהאנשים שיכולים להתקשר פעם בשנה
ונדבר כאילו דברנו אתמול.
שמתי קרם על הרגליים תוך כדי שיחה.
"תביאי, למדתי רפלקסולוגיה. אני מעיף אותך בשנייה."
באופן טבעי הגשתי לו את רגליי והמשכנו לדבר.
הוא צדק. לאט לאט התנתקתי מהשיחה והתחלתי לעוף. הוא לחץ במקומות הנכונים.
בועז המשיך לדבר וידיו החלו לטפס במעלה הרגליים ולעסות. אמר משהו על סקר ספציפי ועלה עוד טיפה.
שאל משהו. עניתי תשובה שתתאים להכל. הוא הגיע למפשעה.
"בואי נמשיך בחדר שינה. יהיה יותר נח. יש לך שמן?"
"כן. יש." קמנו וחשבתי אם זאת רק אני שמקשרת רפלקסולוגיה לרגליים.
נעמדנו ליד המיטה. משהו פתאום השתנה. אולי הייתה זאת הגישה המוחלטת שלי של
Don't mess business with pleasure שמנעה ממני להסתכל עליו מהכיוון הזה במשך כל השנים.
"אביא את השמן."
הוא הדף אותי על המיטה ומלמל תוך כדי שהוא תוקע לי לשון באוזן "לא צריך שום שמן."
אני שונאת!!! אבל שונאת!!! שדוחפים לי לשון באוזן.
אבל הוא עשה את זה כל כך נעים..... משם טייל עם לשונו על גופי והמשיך לעסות תוך כדי.
"וואו, חלקה לגמרי. אני מת על זה. רק תגידי שאת משפריצה שאת גומרת ואני עבד לרגלייך."
"אמממ כעקרון כן. זה קורה עם מי שאני מרגישה אליו משהו או, מישהו שפשוט עושה את זה ממש טוב.
לגבי העבד לרגליי, נדבר על זה בהזדמנות."
הילדה הרעה קפצה לי בראש: מה בהזדמנות? למה בהזדמנות? עכשיו, עכשיו.
הילדה החננה התעקשה. לאט טיש. ונילה, ונילה.
שתיהן קיבלו בעיטה ועפו קיבינימט שהלשון שלו חדרה אלי.
הוא פיסק את שפתיי הכוס שלי באצבעותיו וצנח פנימה.
הלשון שלו היתה בתוכי ואת הדגדגן הוא ינק בצורה חסרת הגיון.
אצבעותיו המשיכו לעסות את כל האזור וגירו אותי יותר.
הלשון יצאה והוא החדיר לי שתי אצבעות.
רציתי להגיד שאני שונאת!!! אבל שונאת!!! שדוחפים לי אצבעות.
אבל התחושה הנעימה ומקרה האוזן ממקודם, השתיקו אותי.
זה לקח זמן. היו לי פיקים קטנים אבל בסופו של דבר הרגשתי את הרעד המוכר.
את הזרמים האלה בגוף שמודיעים לך שזה עוד שניה כאן.
השפרצתי כמו שלא השפרצתי כבר הרבה מאוד זמן.
הוא לבש קונדום וחדר אלי. יש לו זין ענק. בדיוק כמו שאני אוהבת.
הזדיינו בכל זווית אפשרית. גמרנו ביחד שלוש פעמים. התלטפנו ושוב.
היה גן עדן.

התלבשנו. נשארנו עם ריח הסקס על גופנו וירדנו לשתות קפה. כמתוכנן.
"תביאי לי קפה גדול עם כדור גלידה. גלידת שוקולד." אמרתי למלצרית והוצאתי את הנייד והסיגריות מהתיק.
"יש רק וניל."
"גם אצלכם? וויף, טוב, תביאי אספרסו כפול עם קליפת לימון בצד."
בועז הסתכל וחייך.
"משהו מצחיק אותך?" שאלתי.
"כן, היציאה שלך עם הוניל. המלצרית בטוח לא הבינה."
"בועז, על מה אתה מדבר?"
"ראיתי את הפלוגר שלך על השולחן בכניסה. ניחשתי לבד."
הייתי בשוק. מי שקורא לשוט זנבות פלוגר, הוא משלנו.
הוצאתי סיגריה והישרתי אליו מבט. הוא קלט את הבלבול.
הכנסתי את הסיגריה לפי.
הוא קפץ והצית אותה: "בבקשה גבירתי."

כוסאמכ!!!!!