ורבאלית

.
.
אתמול ישבתי עם אורלי בבית קפה.
התקשקשנו על גברים. על איך הכרתי את ההוא ומה עשיתי עם זה ולמה לא בא לי על זה שמתקשר ומסמס 30 פעם ביום.
שמתקשרים יותר מידי, זה לא טוב. זה נודניק עם פוטנציאל לקנאי.
אם הוא לא משלם בפגישה הראשונה, הוא לא פמיניסט, הוא קמצן.
הגודל כן קובע ולאלו שאמרו את זה, בטוח יש קטן.
התיישבו שני בחורים בשולחן ליד. אני כרגיל, לא שמה לב.
כששמעתי קול באס כבד ועמוק מתנגן מהשולחן, הסתובבתי לראות.
החבר'ה קודחים מתחת למים. בים. שבוע – שבוע. אידיאלי.
הבלונדי לא עניין אותי. התחתן, יש ילדה או ילד, התגרש ואקסית שדווקא בסדר. שויין.
השני לעומתו חמוד סוף. גדול, בריא, קרח ועם מבט של ילד טוב בעיניים. גם מזל תאומים. אוהבת.
פתאום הוא אמר שיש לו חברה. שיט. סטייק לפנים ואני צמחונית בכלל.
כמה מדהים שתוך שניות ספורות את מצליחה לשנוא ולאחל את כל הרע שבעולם למישהי שבעצם לא עשתה לך כלום.
למעשה אתן בכלל לא מכירות.
סליחה, אוחתי. באמת שלא התכוונתי.
מי אמר שלנשים אין סערת הורמונים? אז אין לנו זין, אבל משהו משתלט לנו על ההיגיון והביציות שלנו מתחילות לשיר את האחרון של ביונסה.
אני מנסה להיות מנומסת, לא להזיל ריר. האוזן הלא טובה לכיוונו ואני לא מסוגלת לשאול 'מה?' אלף פעם.
אז הפה שלו זז ואני מהנהנת. משכנעת את עצמי שהוא לא מעניין יותר. יש לו חברה. זה לא עובד.
אם לא הייתי במחזור הייתי מכניסה אותו לשירותים ומזיינת לו ת'צורה.
בעצם בקושי פיפי אפשר לעשות שם. דיבורים. דיבורים. בזה אנחנו אלופות.
אחת מהחברות הנשואות מתקשרת. "הוא חרה הוא מנייאק." טוב, הם שוב בבלגנים.
הצרחות שלה בוקעות לי מהפלאפון ואני תוהה למה שני אנשים שלא מסתדרים, תקועים ביחד.
הסימוסים מ"הילד" של אתמול ממשיכים להגיע. אני מקטרת אבל עונה. מפסיקה. הוא לא מתייאש.
בעשר הוא הגיע. הוספתי עוד שם לרשימה.
הרשימה. מה הקטע? מעניין אם גם לגברים יש את 'הרשימה'. תראו, זה עוזר.
תנסו להיזכר עם מי שכבתם. גם אם אתם בטוחים שלא, ההרגשה שאולי, ככה על הדרך, פספסתם מישהו, לא עושה טוב.

מה אין לכם כבוד לאנשים?