ורבאלית

.
.
.
.
הכרנו מזמן. בעבודה. לפני משהו כמו 10-11 שנים.
לאחר תקופה, אתה עזבת ואני נשארתי שם. דרכנו נפרדו.
והצטלבו שוב כמה שנים אחרי.
היית בן זוגה של אשתי כמה שנים בהן בין היתר יצאנו לבלות, השתוללנו, חיינו.
הרבה פעמים תפרנו שיחות אל תוך הלילה.
בתחילת השיחה דברנו עליכם. אח"כ גלשנו לעניינים אחרים ותודה לאל, אהבת לדבר.
וגם אני. כי היה שם מישהו שהקשיב בצד השני.
היו לנו חילוקי דעות, לא מעט ויכוחים ולפעמים אפילו הצלחת להוציא ממני כמה צעקות.
אבל תמיד ידענו לסיים את השיחה בחיוך הדדי.
ידענו שיש לנו דעות ודרכי חשיבה שונות אך עם זאת, תמיד ידענו לכבד.

לאחרונה, לא היינו בקשר. נפגשנו מידי פעם במסיבות.
חיבוק, נשיקה וכמה משפטים – הרי היינו חייבים לזכר הימים ההם....

שלשום בבוקר שקיבלתי את הבשורה הכואבת נכנסתי למצב של טייס אוטומטי.
כשעמדתי שם אחה"צ לא רחוק ממך, זה התחיל לחלחל פנימה והדמעות פרצו.
המילים, חברותיי הטובות שתמיד עפות לי אל הדף בטבעיות, לא מוצאות דרך החוצה.
אולי בגלל שהפעם אין כאלה שיביעו את מה שאני מרגישה.

ביי ילד.
מכבדת את בחירתך ומקווה שטוב לך עכשיו.

שיקות,
C
[i]