ורבאלית

.
.
.


אתמול הגעתי בשעה היעודה לטיפול לייזר במכון ידוע שלא אנקוב בשמו.
מרחו אותי במשחה שאמורה לאלחש. אמורה. ועטפו אותי בניילון נצמד (זה נורא מגרד).
התיישבתי בחדר ההמתנה עם 'שבועת רחל' של מיכל שלו (מומלץ) ובשיא האופטימיות נתתי
לעזרקאין ניסיון נוסף להשפיע.
האופטימיות שלי לפעמים מדהימה גם אותי.

בדיוק בפיסקה בה שחר, אח של יריב מתקשר להדס בנוגע להפלגה,
אני שומעת קול סמכותי במבטא רוסי כבד:
טיש אדמס.
מולי ניצבת אישה גדולת מיימדים. היו שם בשקט 185 ס"מ גובה ונוכחות מרשימה לרוחב.
פניה יפיפיות.
"שלום, אני דר' XXX. בואי בבקשה."
נכנסנו לחדר, נשכבתי והיא החלה בטיפול.
הרגשתי שעוצמת הלייזר גבוהה. ספגתי. באיזשהו שלב הרגשתי שאם היתה מילת ביטחון בסשנים
של לייזר, הייתי צורחת אותה לשמיים.
"דר', בעדינות. עוד שניה את מבשלת לי את הדגדגן."

דר' XXX הסבירה לי למה חשוב שהלייזר יהיה בעוצמה וכו'.
כל זה שאני עם רגל אחת נשענת על הקיר והשניה אי שם מתחת לדר'.
אחרי שסיימה את הנאום הדרמטולוגי, הוסיפה:
"וחוץ מזה, אני גם די סדיסטית."
פרצתי בצחוק היסטרי. תחילה, היא לא היתה בטוחה אבל מהר מאוד הצטרפה אלי.
"דר', לכי על זה בגדול." השחלתי תוך כדי התקפת הצחוק שתפסנו.
והיא הלכה. אני מעדיפה לחשוב שזה הכי רחוק שלה!

היא היתה יסודית. לא פספסה אף לא שערה סוררת אחת!
היתה עוד תקרית שאשמור אותה לעצמי שהייתה מצחיקה לא פחות.

יצאתי מהטיפול וניגשתי לפקידה על מנת לקבוע תור נוסף לעוד חודשיים.
כמובן שדרשתי את אותה הרופאה.
הפקידה דפקה בי מבט משתומם.
"את בטוחה?"
"לגמרי." עניתי לה.

דר' XXX יצאה מהחדר ובאה לומר לי שלום.
החיוך שהחלפנו בינינו השאיר את הפקידות שם די בשוק.
"להתראות עוד חודשיים." אמרתי לה וכבר החזקתי ביד את הסיגריה של אחרי.