Contrapunct

את זורמת בדם שלי כמו יין.

מרה כל כך.

מתוקה כל כך.

אני יכול לשתות את כולך

ועדיין לעמוד על הרגליים שלי.

הָזִיתִי אֶת מוֹתִי בְּתוֹךְ עֵינֵי הַזְּכוּכִית שָׁלָה.
חִיּוּךְ מְטֻופָּשׁ מַעַל סַנְטֵר אַמְבִּיצְיוֹזִי -
מְסַפֵּר לִי סִיפּוּר עַל יַלְדָּהּ -
שֶׁלֹּא תּוּכַל לְהָבִין.

טַוָּוסִים בְּגִינָהּ שֶׁלָּנוּ מִסְתּוֹבְבִים פֶּרֶא.
יָלְדָה שָׂם קוֹפֶצֶת אֵל מִי אֲגָם שְׁקוּפִים.
אֱנִי שָׁקוּעַ בְּמוֹתִי.

אָדוֹן מָוֶות נִכְנַס פְּנִימָה.
הִתְיַישֵּׁב עַל כְּתֵפִי הַשְּׂמָאלִית וְצִחְקֵק.
לְאַחַר זְמַן, כְּשֶׁהִתְרַגַּזְתִּי, חָדֵל הוּא מִצְּחוֹקוֹ,
שָׁאֵל אוֹתִי, "מַדּוּעַ אֵינְךָ יוֹצֵא לַגִּינָּה?"
עָנִיתִי לוֹ, "רָאִיתִי אֶת מוֹתִי בָּעֵינַיִי הַיַּלְדָּה".

אָדוֹן מָוֶות שָׁלַף קִלְשׁוֹן חָלוּד.
עָצַמְתִּי אֶת עֵינִי וחִיכִּיתִי לְמוֹתִי.
הַמָּוֶות לֹא הִגִּיעַ.
"אַנִּי לֹא יָכוֹל לַהֲרוֹג אָדַם מֵת", הוּא אָמַר בַּבּוּז.

פַּעֲמוֹנֵי הַכְּנֵסִיָּיה נִשְׁמְעוּ מִן הָאוֹפֶק,
וַדַּאי עוֹרְרוּ תְּקַוֶּוה יְשֵׁנָה שֶׁנִּשְׁכְּחָה,
כִּי חֲצִי-מֵת שָׁעַטְתִּי דֶּרֶךְ מְבוֹאַת הַכְּנִיסָה,
בְּעוֹד כְּתֵפִי הַשְּׂמָאלִית בְּמֵיחוֹשֵׁי גֵּיהִנּוֹם.

שָׂם בַּחוּץ רָאִיתִי אוֹתָה שִׁיכּוֹרָה מִמֵּי הָאֲגַם.
וְאָדוֹן הַמָּוֶות חִיכָּה עִם הַקִּלְשׁוֹן שֶׁלּוֹ -
לֹא הֶאֱמִין שֶׁאֶקְפּוֹץ לַמַּיִם לְהָשִׁיב אֶת נִשְׁמָתָהּ.
גַּם אַנִּי לֹא הֶאֱמַנְתִּי.

השעות היפות של אותה עת נעורי היו אלה שביליתי בחברתו של יהונתן בבית הוריו. מנסיבות שאינן ידועות לי הוריו מעולם לא היו בביתם. הלהבה בערה באח העצים הגדול ואנחנו שתינו את הקוניאק של אביו ועישנו ג'וינטים. בין שיחה לשיחה הוא היה קופץ אל פסנתרו ומאלתר מנגינה שעיצבה את אוירת החדר, הנעידה את החלקיקים האטומים סביבנו לצורת גל מתפשט. הוא היה מקריא לי כתבים יווניים על הודות האל. הוא קרא באוזני לראשונה קטעים מתרגום ה"וודות" ולימדני לבטא את ה"אום" המקודש. לא היתה זו הלמדנות שהסבה לי קורת רוח, ההפך, הרגשתי הטובה נבעה מקידום עצמי, מן האמון הגובר והולך בחלומותי, במחשבותי ובתחושותי ומהמודעות המתחזקת של העוצמה שנשאתי בקרבי.

אפילו האדם התמים כמעט לא יוכל להימנע פעם אחת או יותר בימי חייו מלבוא לידי עימות עם הסגולות היפות של יראת כבוד והכרת טובה. ביום מן הימים כל אחד חייב לעשות את הצעד שירחיקו מאוהביו ומלמדיו, כל אחד חייב לחוש שמץ מחומרת הבדידות, הגם שמרביתם של בני האדם מסוגלים לשאת אך מעט מכל אלה, והם שבים במהרה אל מחוז המבטחים.
מאותו המקום שבו הענקנו אהבה ויראת כבוד, לא מתוך הרגל אלא מתוך דחף עצמי, במקום שבו היינו בלבבותינו חברים ואוהבים, שם אורב לנו רגע מר ונמהר. זה הרגע שבו אנו מגיעים לפתע לידי הכרה, כי הנטייה הטבעית שבקרבנו מבקשת להרחיקנו מאהובינו. כאן פונה כל מחשבה, הדוחה את מורינו ואוהבנו, ומכוונת קוץ מורעל כלפי ליבנו. חל הקרע וקשר זה אף הוא חייב להינתק.

אט-אט נתקומם בי ברבות הימים רגש נגד חברי יהונתן. החוויה שנפלה בחלקי בחודשים היותר חשובים של תקופת נעורי היתה הידידות עמו. מגרונו דיבר אלי קול האמת. מפיו ניתנו לי פירושים לשאלותי. הוא העניק לי את האומץ להיות אני עצמי. אך עתה חשתי שגוברות והולכות בקרבי ההתנגדויות כלפיו. שמעתי יותר מידי מוסר השכל בדבריו, חשתי כי הוא מבין רק חלק מסויים ממני.
לא היו בנינו מריבות, לא שערוריות או קרעים.אמרתי לו רק מילה יחידה שבעצם היתה תמימה, אך אף על פי כן היה זה רגע שבו נתנפצה האשליה המשותפת לשנינו.
היה זה אחד מימי שישי הגשומים ביותר שאניי זוכר, ואנו נמצאנו בבית הוריו. שכבנו על השטיח הפרוס במרכז הסלון נוכח הלהבה הבוערת מן אח העצים. יהונתן דיבר על מסתורין ועל צורות דתיות שאותן למד, שבהן הגה ואשר עתידן האפשרי העסיק אותו. באותו הרגע כל אלה נראו לי כדברים חסרי חשיבות ממשית. נשמעה בהם נימה של למדנות ושל חיפושים מייגעים החבויים מתחת לעיי מפולת של עולמות עברו. ובבת אחת קמה בי התנגדות לדרך מחשבתו.
"יהונתן," אמרתי לפתע מבלי לחשוב על תוצאות המילים שתכף ייצאו מפי. "אתה צריך לספר לי על חלום אמיתי שחלמת. משהו המרשרש ובוקע מתוך נפשך שלך. כל הדברים שאתה מספר לי פה הם חסרי חשיבות ממשית!"
הוא מעולם לא שמע אותי מדבר ככה, ובאותו הרגע הבזיקה בי תחושה של כלימה ופחד כי החץ, שכיוונתי לעברו ואשר פגע בלבו, נלקח ממחסן הנשק שלו עצמו. אותן הטענות, שהיה משמיע לעתים בנימה אירונית, הופנו על ידי כלפיו.
הוא חש בכך מיד ונשתתק באחת. הסתכלתי בו בלב נפחד וראיתיו מחוויר עד אימה.
לאחר שתיקה ארוכה וכבדה הוא הטיל גזר עץ חדש לתוך האש ואמר:
"אתה די צודק, לא אטריד אותך עוד עם הקשקושים שלי."

הייתי אז בן שבע-עשרה שנה, איש צעיר יוצא דופן. ביחס למאה עניינים התבגרתי בטרם עת, ואילו במאה עיניינים אחרים פיגרתי לעומת אחרים וגיליתי חוסר ישע. כאשר הייתי משווה עצמי מפעם לפעם עם אחרים, חשתי גאווה ויהירות, אך בעת ובעונה אחת הייתי גם נדכא וכנוע. תכופות נחשבתי בעיני עצמי לגאון, ותכופות למטורף למחצה. לא עלה בידי לקחת חלק בשמחותיהם ובחייהם של בני גילי, ולעיתים קרובות הייתי מאכל עצמי בטענות ובדאגות בשל היותי מנותק מהם, כביכול, ללא תקווה, כאילו החיים סגורים בפני.
בזמן ההוא הכרתי את יהונתן, שבעצמו היה תמהוני מגודל, והוא שלימד אותי לנצור את האומץ ואת דרך הארץ לעצמי. הוא מצא במילותי, בחלומותי, בדימיונותי ובמחשבותי דברים הראויים להערכה. הוא התייחס אליהם ברצינות ודן בהם בכובד ראש ותוך כדי כך המשיל את משלו.
"סיפרת לי," אמר, "שאתה אוהב את המוזיקה מפני שאינה מוסרית. שיהיה כן. אבל אתה בעצמך אינך צריך להיות כבול למוסר המקובל! אסור לך להשתוות אל אחרים. אם הטבע ברא אותך כעטלף, אסור לך לרצות ולהפוך לבת יענה. לעתים אתה מחזיק עצמך למוזר, אתה בא אל עצמך בטענות על שדרכיך הן שונות מדרכי הרוב. זאת עליך להשכיח מן הלב. התבונן באש, התבונן בעננים, ברגע שתבואנה התחושות ויישמעו הקולות בנפשך, תתמכר להם ואל תשאל תחילה אם הדבר מוצא חן בעיני האדון המורה, או האדון אבא או בעיני של אלוהים כלשהו! אם אמנם תעשה כן, תשחית את מידותיך, תעלה על משעול הבורגנים ותיהפך למאובן. יקירי, אלוהים שלנו הוא השמיימיות הטהורה ביותר והשטן המעופש ונורא מכל. לאלוהים אין אין טענות כנגד אף אחת ממחשבותיך או חלמותיך. אולם הוא ינטוש אותך אם תסתגל בסופו של דבר אל הנורמות המקובלות ותהיה ללא דופי. או אז יעזוב אותך ויחפש סיר חדש בכדי לבשל בו את מחשבותיו."
בין כל חלומותי היה אותו חלום אהבה הנאמן ביותר. לעיתים קרובות-קרובות פקדני חלום זה. הייתי נכנס לתוך ביתנו הישן כשמעל ראשי מתנוססת ציפור דרור. ביקשתי לאמץ אל חזי את אמי, אך במקומה חיבקתי אישה גדולה שהיתה ספק גברית ספק נשית. נתייראתי מפניה ואף על פי כן נמשכתי אליה בתשוקה לוהטת ביותר. על חלומי זה נבצר ממני לספר לחברי. גיליתי לו את כל שאר צפונותי, פרט לחלום. ראיתי בו את פינתי, את סודי, את עתידי.