אחרי כמעט ארבעה חודשים של ניתוק, במקרה, בשבוע אחד התאחדנו. פעמיים.
וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִירמִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.
מעניין שאותו אדם, שגרם לי להרגיש לראשונה, גרם לי להרגיש לראשונה בפעם השנייה.
על המדרגות במסיבת חזרה ללימודים, בחורה מכופפת, שניי גברים לצידה, ואישה אחת שלאט לאט גורמת לתחת המכופף להאדים. אתה מחבק אותי מאחורה נושם לי נשימות ארוכות וחמות לאוזן. פלג הגוף העליון שלך חשוף, פועם דבוק אליי.שנינו מסתכלים על הקבוצה. לאט לאט אתה חונק אותי, ואני מטה את הראש ,כדי להסתכל לך בעיניים. את מצמיד את הבירה הקפואה שלך ללחי שלי. היד הפנויה שלך מחליקה מתחת לחצאית שלי וככה, אתה משחק באיברים שלי מול להקת מתופפי התחת.
למה אני אומרת איברים? כי לאט לאט כבר לא מבחינים איתך, אם אתה משחק לי בראש, בדגדגן או בלב.
מרגיש כאילו הזמן קפא. אני קולטת את המבטים סביבנו אבל מרגיש כאילו אנחנו הכי לבד בעולם, תחושת אינטימיות לא הגיונית לחלוטין, שכן אנחנו מוקפים באנשים. אתה מסדר את החצאית שלי חזרה, מנשק את הכתף והולך לדרכך.
אני וחברה רוקדות ודומינה גבוהה מתחילה ללטף אותי . ברקע אתה עובר, מכניס את עצמך לשיחה, שם יד על הכתף שלי ומציג אותי בפניי חבורת הבנות שאני איתן. "זאת __, פעם ראשונה כאן."
"כן… אנחנו יודעות.." למשפט הזה כבר לא הקשבת, כי הדומינה הפחידה אותך עם מבט שמסמן שקטעת אותה. אתה מרים ידיים בוויתור, צוחק, מתנצל והולך.
החברה לוחשת לי "היי, היית כבר במבוך ?" ואני לתומי, עונה שלא רק שלא הייתי במבוך, אלא אני גם לא יודעת מה זה.
היא מצחקקת ומבטיחה להראות לי בעוד כמה דקות. ממשיכים לרקוד. בחור גבוה תופס את העמוד והחבורה שאימצה אותי מקרבת אותי להביט ברקדן והחושים שלי מתחדדים.
אז אני מרימה שניי צ'ייסרים לבד. פעמיים טקילה. שוב פעם אתה קופץ לראות שהכל בסדר איתי. אני לא מתאפקת ושואלת מהסקרנות על המבוך. "בואי "אתה אומר, תופס את היד שלי ומוליך אותי דרך הרחבה ובמורד המדרגות.
אין דרך לתאר את המבוך למי שלא היה במבוך. סאונד של סטירה מפה, רשרוש אזיקים משם, מלמולים בלתי נפסקים ברקע המוזיקה המעומעמת מלמעלה, שנבלעת באופן ציורי בתאורה הכחולה. בתאורה הזו, לסאונד האזיקים המתכתי והמזגן המקפיא, שם נפרץ דבר קסום ויפה המכונה בפשטות " סֶכֶר שִׁכְחָה" .
אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –
הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.