ליבי במזרח

אחד עצוב.

אני נוגעת בעצמי וחושבת עלייך.
הידיים שלי קשורות מאחורי הגב, העיניים שלך מאיימות אם אזיז אותן ימינה או שמאלה.
מה במבט שלך שבר אותי ?  
הדמעות שלי לא מפסיקות לרדת.

"דיי, דיי, בבקשה. דיי."

עינוי חבל בכפות הרגליים זה הדבר הכי נורא שעברתי. הכי כואב. הכי רשע. המסקרה שלי כבר נמרחה על הפנים. בתחילת הערב מכל ספאנק שלך קפצתי, צרחתי. אתה לא מתחיל בהדרגה. אתה סדיסט. אתה מסתכל לי בעיניים הבוכות עם העיניים הסדיסטיות שלך ומחייך.

"את חושבת שאת יכולה עוד קצת, בשבילי?  אני מצטער, את כ"כ יפה כשאת סובלת. "

אני בוכה ומהנהנת. אתה לוחץ. מרגיש כאילו כל האצבעות ברגליים שלי הולכת להישבר ולהתנתק. אני בוכה חזק יותר. אתה מחייך , אבל כמו כפור על החלון ביום גשום, אני בקושי רואה משהו מבעד לדמעות. אני בוכה, חזק, אמיתי.

אתה לא רוצה לשכב איתי. זה פוגע. למה שלא תרצה ?

"אני שומר על הפרדה בין סשנים לסקס. אני מתאהב בקלות אחריי סקס." אמרת  לי, מזמן.

סבבה, אבל אמרתי לך שאני פתוחה ללצאת איתך. אתה מתקשר טוב, אתה הטעם שלי, כיף לנו יחד. אולי אני לא הטעם שלך, ואתה סתם אומר שאתה נמשך אליי, כדי שארגיש בנוח לגמור בסשנים שלנו ?  ואם כן, זה משנה משהו ?

אתה מחבק אותי ומחייך אליי. יש אפטרקר. אני לא שם.

אני חוזרת הביתה ונרדמת. אני בקושי נושמת. פעם כעסת עליי כשלא שלחתי לך הודעה שחזרתי הביתה. אני מתקשה להאמין שזה המצב עכשיו.

אני פגועה. בחורה שאמרה לך שהיא בקטע שלך ונדחתה. אתה לא רוצה לשכב איתי, אבל מספיק נחמד לך לענות אותי?  

אני מפסיקה לגעת בעצמי.

זה מה שאני מאחלת לי?  
זה מה שאני מוצאת בו נחת ?

גבר מתוסבך, שלא סגור על עצמו?

גבר שלא סגור על עצמו אם הוא רוצה אותי, או סגור על עצמו בזה שהוא לא?

נראה שמערכת היחסים הזו קרובה לסופה. אבל אתה לא רואה את זה. כמו שאתה לא רואה אותי באמת. רק דרך עדשה – זונת כאב.

אני צריכה אותך. אני צריכה אותך כ"כ קרוב אליי, קרוב ומזיע ושלי. זה מבאס שתפספס את הטיסה שלך לברלין כי אתה תקוע לי במחשבות. 

"אני בתל אביב עדיין. אם את ספונטנית."

לא, אני לא ספונטנית. אני הבן אדם הכי פחות ספונטני שתכיר. יש לי מחר מועד ב' בג'אווה ושבוע שלם של אימונים שדחיתי בשביל המבחן הזה אבל אתה כל מה שאני יכולה לחשוב עליו. 

"כן. תקפוץ אליי. "

איך מזקקים תשוקה בכזו קלות ? ואיך חוץ מנחת וחרמנות אני לא מרגישה איתך שום דבר אחר? הלב שלי שייך לך. מהדייט הראשון. אני מרגישה אותך פועם בכל אחד מהנימים שלי. לא יודעת איך בפעם הבאה שאני אשמע נועה קירל במטבח אתה לא תרקוד איתי ואני לא אראה אותך רוקד מכוער בהשתקפות של המיקרוגל. איך לא תצמיד אותי לקיר שליד המקרר ותלטף לי את האגן. תעביר יד רכה על הלחי. אני לא שורדת עד אוקטובר. יצאת בצהריים ונשארה לי מחשבה אחת בראש. 

תחזור כבר.

יום הולדת שמח. מאחלת לעצמי שישאר ככה בול, אבל קצת קל יותר.

שש שנים מאז שמצאתי את הכלוב. הייתי בת 18 ושניה. באוזניות בעיקר נצ׳י, טונה ומרד נעורים. הייתי בתיכון. רווקה. מתה לגור בתל אביב. מתאמנת כל יום. יש לי חתולה. אני נהנית מכאב.

עדיין באוזניות הכל אותו דבר, אבל קשובה יותר ללב. אני באוניברסיטה. רווקה. גרה בתל אביב. מתאמנת כל יום. החתולה שלי בת 17. אני נהנית מכאב.

להלן סיכום שש שנים בכלוב -

1. הכל עדיף על הייאוש. 

2. אהבה אמיתית נמצאת שם, ואנחנו נמצא אחד את השניה. 

3. אני צריכה לעבוד על הערך העצמי שלי. לדעת שאת כוסית או חכמה על הנייר זה אחד, מה זה שווה אם לא מרגישים ככה ? 

4. חריף זה אלוהי. 

5. אני לא אוכלת מספיק חלבון. 

6. אני לא אוכלת מספיק. או שותה מספיק מים.  

7. יש הבדל בין גברים שאומרים שתקשורת זה קודש לבין כאלו שמתנהגים ככה. 

8. מזל שעשיתי ציצי. 

9.תשמרי על הלב שלך, הנחת שלך, הגוף שלך, הנפש, שעות השינה והציפורניים שלך.

10. צירפלקס ופסיכולוגית טובה. לא בהכרח בסדר הזה. 

11. אני צריכה לעשות יותר יוגה. 

12. אני קצת שונאת את תל אביב.

אני סוגרת את הכפתור האחרון במכנס מדי הב' ומתיישבת על הרצפה. נעלי החי"ר השחורות עדיין עם הדיסקיות מהשירות. יש פודרה בין הדיסקית לנעל עצמה, שקועה שם, עייפה. לפודרה ולי יש מכנה משותף. אני נכנסת לרכב ומדליקה מזגן. חצי ב' זאת האופציה הכי נוחה להגיע לבסיס שנמצא בסוף העולם. התרמוס שלי עם התה יושב לצידי. התיק לשבוע הקרוב נמצא מאחורה. אין משהו לא מוכר בחוויה הזו. הכל מוכר ולעוס ועייף. הצוות שלי יגיע מאוחר יותר היום, אבל ככה זה - קצינת מדור זה בלב, לא רק במילואים. אוודא שאנחנו סגורות על ציוד ונתחיל לחפוף מילואימניקים. הבנתי שבגלל צו ה8 נגמרו הכיתות בבסיס, וחלק מהשיעורים עוברים בחדר אוכל בזמן הפנוי. אולי אמשיך מהבסיס אל אילת ואצלול לפני שאצא חזרה לעיר שלא נחה.
בשער הצהוב הקצין פותח לי את השער. כל המילואמניקים מחנים מחוץ לבסיס, אבל מאז שפרקתי את הברך כשקפצתי מאחד הטנקים המב"ס נתן לי מדבקה עם אישור כניסה ומשם הכל היסטוריה. אני זורקת את התיק במגורים ועולה לכיון החמ"ל. אמצא כבר שם מול מי אני חותמת על ציוד, מי מגיעה מתי ואם אצליח להתחנף למישהו מספיק כדי שהצוות לא ידריך בחדר אוכל. אולי גם עצירה בשק"ם. הק. אגם היה המפקד הקודם שלי ויש אצלו מכונת קפה, אבל אני מעדיפה לא להתחיל בקפסולות, כדי שאוכל להתפנק איתן ברגע שהשבוע הזה יהיה קשוח מדי.

בדרך (כי ככה זה במילואים, תמיד בדרך לאנשהו) אני עוצרת בכיתות ההדרכה של המדור. תחושה מורכבת, של אהבה והלוואי שלא הייתי פה עוטפות אותי. מיכל, שחנכתי כשהייתי במילואים בפעם הראשונה כבר סמלת. אנחנו מתקדמות ביחד לשק"ם. אני נותנת לה את האשראי שלי ומתעקשת שתקנה איתו את הקפה. אני מניחה את הטלפון על השולחן ועולה על ב' מלא. אין לי אלוהים, אבל אני לא רוצה להמשיך להסתובב פה על חצי ב', בעיקר בגלל השיזוף. שלושה מילואמניקים נכנסים לשק"ם בזמן שמיכל בתור. הרס"ר מבינהם הולך לצד של השק"ם. אני מנסה להבין מאיפה אחד מהם מוכר לי. הרמ"ד עושה לי שלום עם הגבה (מכירים את זה? הנהון כזה של הראש?) עונה לטלפון ויוצא בזמן שהוא טופח על הכיס, אני מניחה שהוא יצא לעשן. 

והאמצעי כמו בסיפור של שלושת הדובים גם רגע מסובב אליי את הראש, אבל יש לו משקפיים ואני לא בטוחה אם אני מזהה או שלא, ואני תוהה לעצמי אם הוא רואה למרחק או לא, ואם אני אדריך אותו אז אולי כדאי שישב קרוב, וגם כדאי שישים כובע כי מה שקורה בחוץ לא טוב לעור הפנים של אף אחד. 

אחריי שחתמתי על ציוד וסגרתי את הפינות, מיכל מבקשת שאבוא יחד איתה לתת משוב לאחת המדריכות החדשות, שבדיוק מתחילה הדרכה ראשונה למילואמניקים שלה. וכן, ההדרכה עוברת בחדר אוכל. מינוסים - אנחנו במלחמה אז יש הדרכות בחדר אוכל. מצד שני, הבנתי שיש עוד הדרכות שעוברות בשטח בינתיים ועם החום הזה אני אקח את חדר האוכל. חוזרים על תיאוריה. מיכל יושבת בחצי המעגל עם שאר המילואמניקים, בולטת בעדינותה מבינהם.
אני מתיישבת מאחורה, לצד שולחן אוכל שנדחק הצידה לטובת ההדרכה. 

אני מתרכזת בהדרכה, ומקשקשת עם העט קצת ביקורת בונה כשאני שומעת כיסא חורק ונעצר על ידי. מתיישב לידי. הוא מוריד את המשקפיים ופתאום נראה לי אפילו קצת יותר מוכר. דרגות סרן עושות לי את זה. הוא מעביר יד בשיער החום שלו ומוריד ריס שנח לו על הלחי.

"את עוקבת אחריי?"
"לא נראה לי. אני הגעתי היום למילואים ומהשיזוף שלך אני מניחה שאתה פה לפחות חודש."

"כן, אבל יצאתי בשישי האחרון. וגם בשישי האחרון יצא לנו להחליף את אותם המבטים שהחלפנו בשק"ם." 

אני זזה קצת באי נוחות בכיסא. הייתי בשישי האחרון בsin ethics ואני מעדיפה לא לערבב ביזנס ופלז'ר. 

"אני מצטערת, אני הייתי בבית בשישי." אני מנסה לומר ברצינות ולהסתכל לו בעיניים." אולי זו מישהי אחרת שאתה חושב עליה. מה היה בשישי האחרון?  מה פספסתי? "

הוא נאנח במקומו. "כלום. כנראה אני באמת לא רואה טוב." הוא קורץ אליי ומסדר את המשקפיים. אוח, המשקפיים. 

אני זזה באי נוחות. גם כי אני לא אוהבת לערבב ביזנס ופלז'ר וגם כי אני מבינה מאיפה זיהיתי אותו. ראיתי אותו בגאגרין, רוקד בלי חולצה לצד מישהי יפייפיה. היא מזגה לו דרינק לפה מהאוויר והסתכלתי לרגע מהצד, העור שלו שזוף רק במקומות שמדי הב' לא מסתירים. תמיד אהבתי גברים על מדים. מילואמניקים, קצינים. ואו. השיעור עומד להיגמר ואני מחליטה לקום מוקדם עם סיכום ההערות שלי על ההדרכה. אני מסמנת למיכל שתתקשר אליי כשהיא פנויה ומחזירה את הכיסא שלי למקום.
"זה הצוות שלך? "

" לא, הסמ"פ שלהם יצא להתחתן כמה ימים ואז הוא חוזר. יצאתי בשישי מעזה, אני אעשה פה שבוע ואז חוזר פנימה. "
אני שונאת לשמוע את זה, כמו באוטומט אני מוציאה אנחה כבדה.
"ראיתי שאת פה עם רכב. תוכלי לתת לי טרמפ לג'באליה. "

" אולי עדיף בנמ"ר." 

"סבבה, אבל רק אם את נוהגת בו." 

אני מגלגלת עיניים, מחייכת ויוצאת לכיון המדור. חלק מהבנות של הצוות שלי מגיעות בקרוב. 

****

אנחנו נכנסות לחדר אוכל אחריי שדאגנו לכיתות נורמליות להדרכה. השעה 19 והיום הזה שהתחיל ב05 בשרון עומד להיגמר בקרוב כמה מאות קילומטרים ממנו, בדרום הקפוא. אנחנו מתפצלות, וכמו תמיד אנחנו נמצא אחת את השניה, ונשב לדבר על היום הזה, כמו בסבבים הקודמים. אני מתחילה להתקדם אחרי שלקחתי קצת ירקות אל השולחן, אבל הקצין ההוא, נעמד בדרכי. 

"היי."

"היי שוב." 

" לא לקחת שום חלבון. את צריכה לאכול משהו קצת יותר מזין."

"לא לא כ"כ בא לי. סתם יהיה לי כבד, אבל תודה על הדאגה. "

הוא מתקרב אליי קצת , מנסה להסתיר קצת חיוך. 

"לא כ"כ שאלתי. בואי נמצא לך משהו מזין יותר. "

אני רוצה להתנגד. אין הרבה חוקים - אבל לא מערבבים ביזנס ופלז'ר. אני רוצה להגיד לו "לא." אבל יש בו משהו כ"כ סמכותי… אני מסכימה והולכת אחריו. אני אוכלת את החביתה שהוא שם לי בצלחת תוך כדי שאני חצי נמנעת מקשר עין, חצי נכשלת בלהימנע מקשר עין איתו. 

קבענו לשתות תה בפינת עישון המרוחקת בשעה 22, לפני ההדרכות מחר.

****

"מצחיק שביקשת יסמין. זה השם של האקסית שלי. "

"האקסית שלך חשפנית ?"

"לא, אבל אמא שלה זונה, אם זה עוזר." 

אני בולעת חצי חיוך והוא מדליק פייסל. 

"למה באת בסוף לכוס תה מפוקפקת איתי? "

"כי ביקשת יפה ואתה קצין."

"אמרת אמת ושקר. האמת היא שאני קצין אבל השקר הוא שביקשתי. " הוא נאנח ולוקח שאיפה בתיאטרליות. "האמת היא שלא ביקשתי. אני אמרתי לך איפה להיות ומתי. את רק היית צריכה לציית לי. " הוא לוקח עוד שאיפה. " ואני חושבת שאת רצית לציית לי." 

אני קצת נאלמת, אני לא יודעת מה להגיד.
"תזיזי את היד שלך שלא תקבלי כוויה, אני רוצה לאפר פה. "

אני אוהבת לציית. אבל אני גם אוהבת שלא. שנינו יודעים מאיפה אנחנו מכירים. עכשיו זה עניין של זמן - מי ישבור את מי. אני לא מזיזה את היד. הוא מיישר אליי מבט ומסתכל לי בעיניים. 

" תזיזי את היד." 

אני מסתכלת עליו, ולא מזיזה את היד. בזמן שאנחנו שומרים על קשר עין הוא מקרב את הפייסל אל גב כף היד שלי. לאט , לאט. הרוח האופיינית לדרום מתחלפת בחום מהפייסל, ועוד קצת, ועוד קצת. הוא מסתכל לי בעיניים כשהוא מכבה אותו על גב כף היד שלי ולא מחביא חיוך.

אני זזה באי נוחות בתוך מדי הב', הפעם מהרטיבות שמתפשטת בתחתונים שלי.

***

"I’ve had enough with these instagram conversations. I’m coming to take you out for a movie and then fuck you."

הלב שלי החסיר פעימה. שכבנו בפעם האחרונה לפני קצת פחות משנה. בשלהי ספטמבר 2023. בתחילת אוקטובר הוא כבר היה במילואים ולא שמעתי ממנו חודשים.  מדי פעם היה חוזר לשיחה שלנו בטלגרם, מקפיץ את ההודעה שלי מפסקת את התחת על ארבע, מספר שזה מככב לו בחלומות, עם עוד רגעים.

"את נבראת כדי להיות על ארבע מולי." 

הוא צלף שעוטה עור של משורר, בגוף של אל יווני עם תכשיטים במקום עיניים. אני יכולה להסתכל עליו שעות. אבל זה אותו סיפור אצלי ,למעט נפילות ספציפיות - אני צריכה אותם יפים מבחוץ. אני מסתכלת עליו ומודה לאיזה בורא, שיצר דבר כ"כ יפה ואני ברת מזל מספיק להיות בקרבתו. הוא עוצם עיניים כשהוא מדליק את הסיגריה מחוץ לרכב. כל מה שהוא עושה הוא עושה באטיות, בנחת, נושא את עצמו זקוף אבל מתכופף ומקרב אליו את המצית הדולקת לרגעים. 

"יפה שהתאמנו בגדים. איזה לוק יש לך." 

האמת שדי חשבתי על זה. הוא נוטה להיות לבוש כמו שהייתי מדמיינת מאפיונר שגם יודע לכתוב. השיער, הזקן - הכל במקום, גבר שנועל דר' מרטינס בישראל יכול לדרוך לי על הראש. זה הסטנדרט. המחברת עם הספר שהוא כותב רק גרמה לי להימשך אליו יותר. רציתי להיות לטעמו. נדמה ששמלה שחורה, גרביון שחור, מעיל עור גדול ודר' מרטינס תואמות עשו את העבודה בשבילי. אולי גם ליוגה ולאימונים במכון היה את תפקידם. 

"אכפת לך אם אני אשב? " אני שואלת ומחווה עם ראשי אל הטמבון. הוא מחווה לשלילה ואני מתיישבת. הוא מכניס את היד לכיס ונושף את העשן החוצה. עוברת בי צמרמורת, לא ברור אם מהקור או מהרטיבות שלי שמעבירה בי צמרמורת. הוא תמיד מזיין אותי כמו שאני רוצה. לפני הקצב. מחזיק בשיער באופן שלא כואב לי אבל מרתק אותי לספה. מזיין לי את הפה באלימות, אבל לא בצורה שתכאיב לי מדי.
היינו בסרט.
לדעתי, אפשר לחשוב שאנחנו זוג אם צופים בנו מהצד. הוא ממש התעקש שנביא מלא חטיפים ודאג לי למים כי לא ככ שתיתי באותו יום. (הפרט הזה יהיה רלוונטי בהמשך הסיפור.) כשישבנו בסרט הוא ליטף לי את הברך והחזקתי לו את היד. ואז היד הקדמית וליטפתי לו את השריר הבולט, שמכוסה בחולצה נעימה. כשיצאנו מהסרט ולפני שהתיישבנו כדי שיוכל לעשן ואני אוכל לבהות בו, הוא עצר לגלגל סיגריה והסתכל בטלפון בפעם הראשונה מאז שהוא אסף אותי מתחת לבית. ראיתי שהוא מגלגל סיגריה ביותר עצבים משאני רגילה. בכל זאת, אני רואה אותו מגלגל סיגריות כבר כמעט שנתיים. הוא מסתכל עליי, הראש שלו מעט נפול והעיניים הירוקות שלו בורקות בכעס דרך הריסים שלו. 

"הקפיצו אותי למילואים.ניסו להשיג אותי בטלפון אבל הייתי לא זמין בגלל הסרט אז סימסו לי." 

שנינו נאנחים בתסכול, ואני מתיישבת. "תוך כמה זמן אתה צריך להיות שם? "

הוא מסתכל בשנאה לטלפון שלו. ואז לשעון על היד שלו, העיניים שלו מסתכלות למעלה ושמאלה, והשפתיים שלו זזות בלי להוציא קול, כאילו הוא מחשב משהו בראש. 

"יש לי שלוש שעות לישון.אני צריך לצאת לכיון החרמון ב05 בבוקר. יש הערכת מצב ואז אני צריך להכין ציוד כדי ששאר הצוות יוכל להגיע לקראת הצהריים." 

האוויר בינינו היה מתוח כשישבתי על הטמבון והוא עישן את הסיגריה עם היד בכיס. תערובת של תסכול על המצב, חרמנות של שנות ה20, ואפקט שאני אוהבת לכנות "אפקט האוורסט".

מטפסים רבים מספרים שלאחר שסיימו לטפס את האוורסט בהצלחה, במחנה, הם חווים פרץ חדש של חרמנות שלא חוו בעבר. אולי זו החוויה של חזרה ממקום מסכן חיים ורצון לכבוש את החיים מחדש בעקבות זה, ואולי זה דווקא סיום של הדחקה של חרמנות שקרתה בעקבות זמן מרובה של המוח עם כמות מועטה של חמצן. אולי עבורו זה כך, כי המילואים שלו בחרמון ואולי דווקא התחושה המשותפת שלנו של מלחמה ואז הפסקת אש, ואז מלחמה שוב והפסקת אש שוב. לאור כל הסיבות האלו, העיניים שלי נצנצו כשהסתכלתי עליו. 

התיישבנו ברכב מתוסכלים, בוהים בכביש המהיר שעובר מתחת לקולנוע. הוא לא מרבה לדבר על התסכול שלו, אבל הרגשתי שהוא יושב עליו. הוא מסובב את ראשו אליי. 

"את יפה."

"תודה." 

הוא תופס את הברך השמאלית שלי שקרובה אליו, ומרחיק אותה מהברך הימנית שלי. אני מרגישה משב רוח קר על בין הרגליים שלי וזרם של דם שמגיע אל הירכיים שלי והלחיים שלי כשהוא מתקרב אל האוזן שלי. "מה הייתי עושה כדי לזיין אותך עכשיו." 

"אני אשמח."

הוא נאנח בתסכול ומוציא את התסכול שלו בלחיצה חזקה על החלק הפנימי של הירך שלי.הוא משתמש ביד שמאל שלו להחזיק את הברך שלי, מסובב את הגוף שלו אליי ונותן ליד ימין שלו לשרוט אותי לכיון המפשעה שלי. 

"אני יכול לקרוע לך את הגרביון? " 

זאת הסיבה שהוא סקס כ"כ טוב,  הוא ג'נטלמן אמיתי מחוץ למיטה. 

"רק אם תזיין אותי. "

הוא ממשיך לעסות את הדגדגן שלי, לא בחוזקה, ולא בחולשה, אלא בדיוק בעוצמה הנכונה. הנשימות שלי כבר לא ככ סדירות, ויד שמאל שלי מחזיקה את היד הקדמית שלו שוב, כמבקשת - אל תפסיק. 

הוא מסתכל אל הגג של הרכב, כאילו תורו להודות לאיזה אל, ואומר לי כמה הוא אוהב לגעת בי ככה. הוא מפסיק בבת אחת ומסובב את המפתחות שהוא הכניס מוקדם יותר לסוויץ'.
"כנראה שאני אשן הלילה רק חצי שעה. "

כל סופ"ש טל ואני מתראים, לפעמים פעמיים. אנחנו יוצאים לדרינק, בנחלת בנימין, ברוטשילד או בשוק ואז חוזרים. לדירה של חברים שלו, לדירה של חברים שלי. הסופ"ש לטל נשבר והוא החליט לקחת לנו חדר במלון, עד שאעבור חזרה לתל אביב והוא יוכל לעשות לי כפית במצעים שלי.

טל מצלם איתי סלפי לחבר שלו חזרה בבית. אני מצליחה לראות שכתוב "אתה רואה שכשאתה מקשיב לי קורים דברים טובים? " נכתב מהחבר בזמן שטל מכניס את הטלפון לכיס ושם יד על המשענת של הכיסא שלי. הוא שותה קוקטייל שנראה טוב ואני מתבדחת שיש לו טעם טוב. הוא מטה את הראש כלפי, כמצביע, ואומר "רואים."

אנחנו ,במפתיע, מנהלים שיחת עומק. על הצבא, על הפרעת הקשב שלנו, על בעיות השינה שלו מגיל קטן, על התקופה של אחרי ה7.10, על הניתוח שלו בברך, על האח המושלם והאחיינים, על להיות הכבשה השחורה, על חוסר היכולת להגשים, על איך הוא בנה את עצמו שם, על איך היה לגדול בעיירות פיתוח ועכשיו לגור בעיר הגדולה. על זה שהוא חותך מבנות שמנסות להזרים אותו כי הוא רעב יותר מאשר בא לו לזיין ועל זה שהוא לא מוצא אף ישראלית לצאת איתה.

מעציב אותי לשמוע את טל מספר את זה, פתאום אנחנו כל כך דומים. לא משנה איפה אני אחפש – בכלוב, בפייסבוק, בטינדר, בבאמבל, בקיופיד, באוניברסיטה, בסדום, בדאנג'ן ,בסין אתיקס, בקורבו (המיתולוגי, ינוח על משכבו בשלום), בדקה דנס, במכון כושר, בחוף בתל אביב בזמן ריצה, בסטודיו, בדרך לנקודה X – , עוד לא מצאתי את האחד. ומסתבר, בעיניו של טל, שנראות פתאום מחייכות קצת פחות, גם לא בLA. ברור, מה ששלי – שלי, ומה שצריך להגיע אליי – יגיע אליי. למעשה יש לי חברה טובה שמצאה את האחד שלה בגיל שלושים. אבל עד גיל שלושים פתאום נראה לי כ"כ הרבה זמן להיות בלי מישהו, "האחד", שעוד לא פגשתי.

אני מבקשת מטל שיחזיק לי את היד בדרך חזרה למלון. משום מה אני מתמלאת בקצב עצבות יחד עם החרמנות. טל מחזיק לי את היד בזמן שהוא מפלס את הדרך בין ההמון בנחלת בנימין. חוצב לנו את הדרך אבל בעצם הוא קצת הר אדם. כשההמון מתפנה קצת באזור רוטשילד, טל עובר להחזיק אותי מהצוואר, מניח יד על העורף שלי וקצת מעסה אותו. כשאנחנו נכנסים למעלית הוא נצמד אליי מאחור ומחזיק אותי שוב מהצוואר, הפעם מקדימה. יד אחת שלו נשלחת ישר אל הירך שלי, שהוא מכווץ חזק ואז עובר אל הדגדגן, מלטף אותו. הוא מפסיק בדיוק לפני שנפתחת המעלית בקומה 4 ואני מנסה לצאת ממנה בלי לאבד ריכוז.

הקפה הקר שהוא הביא לי בהפתעה (זו מחווה קטנה אבל חמודה) עדיין עומד על השולחן. מי שקרא מזמן בבלוג שלי- מכיר את הרגשות שקפה מעורר בי. אז כזה. קפה קר – אבל המחווה עושה הכי חמים בלב.

טל מנשק אותי ועושה לי ביד. קשה לי להתרכז, אז אני משתדלת לא לגנוח לו בפה יותר מדי. הוא דוחף אותי אחורה ומתחיל לרדת לי. העולם עוצר אצלי מלכת כשגבר יפה יורד לי. אני מלטפת את השיער העדין שלו, את הנמשים. יד אחת שלו בתוכי במקביל – ואת היד השנייה הוא מחזיק לי.

טל קורע עטיפה של קונדום ומלביש אותו את הזין הזקור שלו. קשה לי להוריד עיניים ממנו. הוא ככ מסותת , הcum gutters שלו מתפקדים לי כמו ידיות אחיזה. אני מניחה שהוא חושב את אותו הדבר על הגומות שלי בגב.

כמו שהתחלתי את הסיפור על טל גם אסכם אותו - לטל היה שם משפחה שפותח דלתות ,זין ענק ,ראש מלא שיער שופע, חוש הומור וכסף. אבל מה שהכי הגדיר את טל הייתה הקיבה שלו והאהבה שלו להיכנס אליי עד הסוף ולמתוח אותי מבפנים. אז טל אוחז בגומות שלי בגב ונכנס עד הסוף. הוא מגיע עד סוף הרחם שלי, לכל אורכו – ואז דוחף עוד קצת. אני כואבת ונושמת ונהנית את התחושה. הוא מותח אותי מבפנים. כשאני מעליו אם מניחים את היד קצת מתחת לפופיק – אפשר להרגיש את טל. מפמפם בתוכי. טל מפמפם מעליי במסיונרית וגומר. אני חושבת שזו הפוזיציה האהובה עליי שגבר גומר. גם כי אני רואה את ההנאה שלו – וגם כי זה הכי אינטימי. אולי גם מחמיא לי שהם גומרים בזמן שהם מסתכלים לי על הפנים, ואני לא סתם כוס או חור תחת או פה.

אחריי המקלחת אנחנו נרדמים נקיים. לטל יש בעיות שינה. אולי הוא גמור מעייפות בגלל הג'ט לג, אולי זה משהו אחר – שהוא לא רוצה להודות בו. הטקס עד כה היה כדור שינה, אולי רגל נוגעת ברגל, אולי חיבוק קצר ואז טל היה זז לצד השני של המיטה. הוא אמר לי שהוא שונא לישון עם אנשים, אז פחות אכפת לי. אבל הפעם טל נשכב ועושה לי נעימי בשיער. הוא מסובב אותי ומושך אותי אליו, להיות הכפית הקטנה.

אנחנו קמים כשהוא עוד מחבק אותי מאחורה.

בשדרה, אנחנו מתפצלים לכיוונים שונים. הוא מחבק אותי וקצת מוחץ עם השרירים. בזמן שיד אחת עוד על הגב שלי הוא מרים את המבט שלי אליו מהסנטר ומנשק בעדינות על השפתיים.

"נתראה בספטמבר. הייתי רואה אותך שוב כשאני עוד בארץ, אבל הטיסה מחר בשלוש."

אני לא יודעת אם זה כי טל הרחיב אותי לגודל חדש, או כי אני עוד במסע למצוא את האחד – אבל תחושת הריקנות נותרת.

הוא מניח יד אחת על הצוואר שלי ונכנס עד הסוף.

  "Take a look while I fuck you"

" טל .. פאק.."

אני לא זוכרת את הפעם הראשונה ששכבנו. יצאנו לדייט ואחרי זה זרמנו לדירה של חברים שלו על בלפור. החבר היה בחו"ל וטל היה בארץ , אז הוא נתן לו ליהנות מהדירה.

הדייט הראשון שלנו. שמתי לב למבטים שהוא מקבל ברחוב. בדייט השלישי או הרביעי שלנו, משהו כמו חצי שנה אחריי שמתי לב שגם אני מקבלת מבטים, מהם אני נמנעת בכל כוחי. טל מתעלם מהמבטים שהוא מקבל, מעניין אם גם הוא רואה את המבטים שאני מקבלת.
שתינו שני קוקטיילים באיזה מקום חמוד ואז זרמנו למועדון של חברים שלי, שלא הפסיקו להזרים לנו אלכוהול. טל הוציא את האשראי מהארנק ונתתי לו חיוך מבולבל. אני לא משלמת פה, רק שמים טיפ יפה.

האלכוהול התחיל לעלות לי ללב ולראש, וגם לטל. הוא התחיל לרקוד קרוב אליי. היינו הזוג הכי יפה במועדון בפער. הלב שלי פעם מהר והאף היה מלא בריח של הבושם שלו והמסטיקים שלו מLA שהוא לקח לכל מקום איתו. הוא נישק אותי עם הידיים על הפנים, תשוקה שהוא לא מרבה להראות דרך האדישות שלו. צחקקתי ," אנחנו שיכורים למות ומתחרמנים באמצע המועדון. "

 הוא הזדקף ומשך אותי אליו, לא לפני שהוא הסתכל עליי ושאל – "למי אכפת?"

חזרנו אליו באותו לילה, שנינו מתנדנדים, וכשנכנסתי לעשות פיפי הוא הוריד נעליים ונכנס אחריי. שטפתי ידיים, והוא הניח את הידיים שלו על האגן שלי. התחככתי עם התחת על הרוכסן שלו, שולחת יד לפתוח את הרוכסן שלו. גיליתי שלטל יש ענק כשהתחלתי להיחנק מהזין שלו.  הוא מחזיק את השיער שלי ומזיין לי את הפה, ואני עוצרת אותו.

" אני עומדת להקיא."

"לא אכפת לי אם תקיאי"

" אוקי, אז תדחוף לי אצבע שיהיה לי קל יותר. "

ילדים – לא לשתות ולהזדיין. הזין לא מתפקד, הראש בחלל, קשה להתרכז, יש בחילה. תלמדו מהטעויות שלי. אני יכולתי לתת הסכמה נלהבת ונהניתי מאוד, אבל תחשבו פעמיים לפני.

טל דוחף שתי אצבעות במורד הגרון שלי ומסתכל לי בעיניים, כלום. הוא מנסה להיכנס עמוק יותר ולהזיז אותן בפנים, כלום.

"אין ברירה, מצטער. "

הוא מוציא את האצבעות שלו ומכניס חזרה את הזין שלו. פנימה- והחוצה- פנימה ואני נשענת מעל האסלה. הוא מביא לי בקבוק מים ,ספאנק בתחת ומוריד חולצה. טל מדליק את המים החמים ומציע לי להתקלח. אני אומרת לו שאני מעדיפה בנפרד, אז בזמן שהוא מתקלח אני שותה את המים שלי בסלון. הוא יוצא עטוף במגבת, מטפטף, נראה כמו אל יווני.
אני יודעת שזה מוטיב חוזר, אבל אני ברת מזל מספיק כדי לראות גברים עם נמשים בלי חולצה ואני אחגוג את זה.

אני נכנסת להתקלח.
טל מסתובב אליי כשהוא מדליק את המזגן בחדר. אני בוחנת את הגב שלו. אני אוהבת את זה שהוא לוקח ברצינות את מה שיש לי להגיד.

" טל, יש לך פה נקודת חן שאני לא אוהבת. תעשה לי טובה, תבדוק אותה כשתחזור הביתה? "

טל מסתכל במראה.

"אין בעיה. "

 ***

טל נשען לפתוח את הברז של המים החמים, וכשהוא פושט את היד לפתוח את הרז אפשר לראות את שריר הרחב – גבי שלו בבירור. הוא סיפר לי שהוא לחוץ עם העסק בחול, אז הוא קם כל בוקר בחמש וחצי-שש והולך למכון לפני המשרד. רואים.

הוא מזדקף ,מסתכל עליי, מסתכל על המראה, מעביר את היד בשיער ונכנס למקלחת.

"את באה? "

הוא מסתובב אליי עם הגב באמבטיה, הגב שלו שזוף יותר, רחב יותר ומנומש יותר.

"בדקת את הנקודה שאמרתי לך אז? "

טל אוחז בברז מעליי, כדי שיהיה לי נוח לחפוף  - "כן, הרופא אמר שזה כלום. אפשר להוריד אם אני רוצה, אבל זה לא מפריע לי. "

נחמד שהוא זכר את מה שאמרתי.

אני נשכבת על המיטה עם הבטן, מסניפה את הסדינים. איזה יום ארוך. טל מלטף לי את הגב בעדינות, ומתחיל לרדת דרומה יותר עם היד.

"איזה מצחיקה את, ילדה דפוקה. את זוכרת את הפעם הקודמת ? "

"ברור שאני זוכרת."

"כן, אז את זוכרת שנשכבת באמבטיה והתחלת לעשות ביד? "

"אני לא מאשרת ולא מכחישה טל. עד שלא תוכיח זה לא קרה. "

המילים שלי נמסות לסדינים כי טל התחיל לעשות לי ביד. הוא דוחף אותי מהכתף, הופך אותי עם היד עדיין בפנים ומנשק לי את הבטן ליד הפופיק. הוא מצטרף אל היד ומתחיל לרדת לי.

יש רגעים שבהם מרגישים היפר-ריאליזם. סופר מחוברים לרגע. זה רגע כזה. אני במזגן, הסדינים מריחים טוב, טל כ"כ חתיך והפנים היפות שלו בין הרגליים שלי. אני שורטת לו קצת את הגב והוא מפעיל את היד בתוכי בסנכרון עם הלשון וגורם לי לגמור. הוא נותן לי לרעוד קצת ואז מפסיק ומחייך. חיוך מדושן עונג. אנחנו מתערבלים ומתכרבלים קצת, הוא ממשיך לעשות לי נעימי בגב. אחרי   שנרגעתי, הוא מחווה את הזין שלו, הנח.

אני מתחילה לרדת לו לאט, להתענג על הגניחות הקלות שלו. לטל יש גב ברוחב של נושאת מטוסים, הוא אדיש ולא נוטה להתלהב. בגלל זה, הרגעים הקטנים של גניחות שלו, שהוא חצי משתדל להסתיר הם רגעי זהב מבחינתי. הגניחות שלו מתגנבות לאוזניי באמצע ימי לימודים, באמצע שיחות עם חברים, ברגעי שקט במשרד.

הוא מנתק אותי מהרגע וקם – " יאללה. קצת גרון עמוק. "

אני מתיישבת על הברכיים בשבילו והוא מתחיל לזיין לי את הפה. לטל יש את הזין הכי גדול שהיה בפה שלי, והוא כמובן לא נכנס עד הסוף, גם כשאני ממש ממש, אבל ממש משתדלת. הוא מחזיק מתחת ללסת שלי ומניח יד על הראש וממשיך לזיין לי את הפה.

לטל היה שם משפחה שפותח דלתות ,זין ענק ,ראש מלא שיער שופע, חוש הומור וכסף. אבל מה שהכי הגדיר את טל הייתה הקיבה שלו והאהבה שלו להיכנס אליי עד הסוף ולמתוח אותי מבפנים.

פגשתי את טל אחריי שהתפטרתי מחברת התוכנה - כבר שמעתם את הסיפור על חברת התוכנה ועל המנהל משם. אגב, אולי לא נעים לי מספיק להודות שתפקדתי חרא כדי לקבל מכתב פיטורין ופיצויים נחמדים לסטודנטית ולחתום אבטלה רגע. בכל מקרה, אחריי שזה קרה, הלכתי למלצר באיזה בר בעיר. לחתום אבטלה ולקבל בשחור מזומן של טיפים. לפני שאני מתמסרת ללימודים בפול כוח, לעשות קצת בית זונות, ללכת לים בבוקר, לרוץ בשקיעה, לשנוץ ואז ללכת לבר לעשות שמח וכסף בבר. הבר הוא כזה שהרכיבו מכיסאות שמצאו ברחוב ותיקנו. מקום שכונתי כזה עם צוות קטן ומחירים נעימים אבל על נחלת בנימין ושטח פנים של בר בקיבוץ, לא בר מתוך חלון כמו כל תל אביב. אוח, תל אביב .הייתי שמה גופיה ,טייץ ובלאדנסטון וזו הייתה הפוגה נעימה מהמראה המשרדי שאימצתי לעצמי בשנה האחרונה. שמתי טייץ עם כיווץ בתחת כזה, בכוונה, בכל משמרת, כדי לקבל טיפים טובים יותר. אני גם יודעת למלצר וגם לגרום לכולם להרגיש איך שהם רוצים להרגיש כשהם באים לבר, אולי אני מלצרית מעולה, אולי יש לי אישיות מרצה. אני לא יודעת, אולי זו בכלל מניפולציה רגשית שאני מפעילה, גורמת לאנשים להרגיש טוב ואז מסובבת אותם על האצבע הקטנה. בגלל זה המנהל, דניאל. היה שפוט שלי, משוגע מאהבה והורמונים. ראיתי את העיניים שלו עליי, ראיתי אותו מחייך ומחפש אותי בזווית העין בזמן משמרות. שנאתי את דניאל. דניאל מעולם לא ידע את זה. הוא בטח לא ידע את זה ביום שבו פגשתי את טל.

יום שלישי דיי רגוע, טיפוסי, יש שיאמרו. תל אביבים יוצאים לבירה בתל אביב, להכהות את החושים. להרגיש חלק ממשהו גדול יותר. אתה לא סתם לוזר שיושב בבית ומכור למריחואנה ורוצה לפתוח פודקאסט – אתה בבירה בתל אביב, איש העולם הגדול, יש לך את הביצים הכי גדולות בחדר, אבל אתה בעצם לוזר שאמא שלו מזכירה לו להחזיר את הכלים בשישי ומתבאסת שאבא שלך לא גמר בתחת במקום. אז את אותה הבעיה שיש לאורחים בבר עם בירות - יש לי את אותה בעיה אבל עם קוקטיילים. אני סוטה מהנושא – חזרה לאותו יום שלישי, בבר בתל אביב, אני שונאת את דניאל, הוא מעולם לא ידע שאני שונאת אותו ובא לי לעשות באמפ בשירותים בסוף משמרת ולזרום לאיזה מועדון, אבל בינתיים – צריך להמליץ על בירות לאנשי העולם הגדול בבר שכונתי.

יש אווירה של חרמנות בבר השכונתי הזה, ואולי,עם יד על הלב, אני באווירה של חרמנות בבר הזה. יש משהו חלקלק בלמלצר – אני מפלרטטת איתך או שאני רק נחמדה בשביל הטיפ? אתה משאיר לי את המספר שלך על הקבלה או שסתם ביקשת עט ?

אני סוטה.

אני גם סוטה מהנושא.

ערב מעניין, לא עמוס מדי בבר אבל לא ריק, אני מספיקה לחלק קצת חיוכים ולשבור קצת כוסות ולהרים צ'ייסרים עד שאני רואה את טל, עומד בכניסה לבר, מסתכל ימינה ושמאל בזמן שהוא מדבר בטלפון. המחשבה הראשונה שלי היא שיש לו גב רחב מאוד ואני משוכנעת שהוא שחה. כשהוא מסתכל ימינה שוב, אחרי השמאלה, הוא מעביר יד בשיער, ומהזווית הזאת רואים את היד שלו. היד שלו גדולה ומפוסלת, ובכלל, כל פלג הגוף הרחב שלו נשען על רגליים די צרות. רואים את השריר, אבל לא ענק. הבנתי שלאנשים גבוהים קשה יותר לפתח שרירי רגליים, אבל מה לי ולגובה?

דניאל, שלפעמים עוזר גם למארחת, מושיב את ששת החברים בשולחן שלי. אני רואה הרבה גברים יפים בעבודה הזאת, ולמעשה אני מחפיצה גברים בראש שלי בתכיפות דיי גבוהה, אז לא התרגשתי. הם התחילו לדבר באנגלית ואז קצת עברית וכששאלתי באנגלית את השולחן אם הם יודעים מה בא להם הוא ענה לי באנגלית , ושמעתי את המבטא הישראלי, קצת מזדנב אל ה" Could you recommend a wheat beer for me?" אז עניתי לו מחויכת שיש כמה סוגים של אלכסנדר מהברז, שני סוגים של מלכה ועוד איזה מותג גרמני אם הוא מעדיף. הוא מקפיד לשמור על קשר עין לאורך כל המשפט כשהוא אומר שהוא מוכן לכל מה שאביא. חבר נוסף שלו שאל אותי על המלצות לבירת חיטה, אבל הייתי קצת פחות מחויכת כשעניתי לחבר שלו.

אני ממשיכה לתזז בבר ורואה שהשולחן של טל מתקרב לסיום הבירה הראשונה, ואני שואלת אם הם רוצים סיבוב שני. חלק עונים כן, חלק מבקשים מים, וטל שואל מה נתתי לו לשתות מהאלכסנדר, כי היה לו ממש טעים. אני שומרת על קשר עין כשאני אומרת הוא אהב את הבלונד.

הם מזמינים עוד סיבוב ואני מספיקה רק להקליד את ההזמנה במחשב, אבל לא להוציא כי דניאל מוריד אותי ממשמרת. עשיתי פתיחה היום והעייפות מתחילה לטפטף. הזמנתי סלט עובדים, שלכולם זה סתם סלט קצת מבאס עם שניצלונים, אבל עאבד במטבח ואני מעשנים ליד הפחים ג'ויינט לפני משמרת פק"ל, אז הסלט שלי דווקא שווה ממש. הוא ערבי שיודע לבשל ולא רק לעשות פיגועים. סליחה  אם נפגעתם כשכתבתי את זה, זה לא גזעני כי זאת בדיחה שחורה. אני צוחקת אני מבטיחה. סבתא שלי מצד אבא סבון של גרמנים אז לדעתי מותר לצחוק על הכל. נראה לי.

אני יושבת עם דניאל בשולחן עובדים, שכתוב עליו שולחן עובדים, שנמצא לא רחוק מהשולחן של טל. כשאני מתיישבת החבר'ה בשולחן אומרים לי בתאבון. אני רוצה להגיד תמותו ותעזבו אותי בשקט, כי התעייפתי, אבל יוצא "תודה רבה!" חייכני. דניאל יושב מול על כיסא שעשוי קש ומעשן סיגריה, וליאור, שממלצר יחד איתי יושב בעוד פינה של השולחן, בכיסא לא תואם את הספה שאני יושבת עליה.

אחד החברים של טל קם ומתיישב ליידי. מה?

הוא ממש אמריקאי יהודי, הוא מציג את עצמו (גילוי נאות - לא הקשבתי) ושואל אותי באנגלית מה קורה ? מה איתי?  איך המשמרת עברה? אני סה"כ מבולבלת מהאינטרציה. איך הגנענו למצב שהוא מתחיל איתי?  ולמה הוא מתחיל איתי בשולחן עובדים ? שישאיר טלפון על הקבלה או משהו. טל עסוק בלדבר עם חברים. מוזר מאוד. אולי הכל בראש שלי. זה קורה לפעמים. אולי פלרטטתי בלי לשים לב, ולא סתם הייתי נחמדה לחבר. שאלה שקשה לי לענות עליה בחיוב, אבל לכו תדעו. חבר אחר אמר לחבר האמריקאי היהודי לחזור לשולחן, כי הם הזמינו חשבון. הם משלמים לקרן, שהייתה על השולחן בחוץ בכניסה אבל עכשיו כבר נרגע קצת בבר, אז היא גם פה. היא מחייכת לשולחן עובדים כמי שנשארה אחרונה עומדת.

הם משלמים, קמים והולכים, טל יצא.

הרבה פעמים אני מתבאסת שאני לא עושה מוב. אני מתבאסת שאני לא אומרת ,שניה לפני שהוא קם, אומרת משהו, להעמיק את האינטראקציה איתו. הפעם לא התבאסתי. לא הרגשתי את הבאסה הזו עם טל. נחה עליי תחושה של מה שצריך לקרות.

אגב, אני שמחה לעדכן שצדקתי, כי בזמן שאני התעצלתי לקום וכל הצוות כבר קם, ורק דניאל נשאר להתעצל ליידי חברים שלו חוזרים וטל עובר משמאלי בדרכו לשירותים. בסדר אלוהים, בודהה, שמש- הבנתי את הרמז. ברגע שאני חושבת על זה שמה שצריך לקרות קורה, ושמה ששלי יגיע אליי – הוא מגיע אליי. הבנתי את הרמז. אני מוציאה עט מהכיס ולוקחת תחתית של בירה. קלסברג לדעתי. אני כותבת בפשטות על הצד האחורי, החלק של התחתית –

I thought you're cute   והמספר שלי.

מצחיק, הוא שואל אותי- "Is this for my friend or…me"

 "It's all for you"

הוא אוסף אותי מהרכבת ברכב שלו. הוא נקי. נשלט שהרכב שלו מלוכלך זה דגל אדום בעיניי, או הבית ,זה לא משנה את צבע הדגל .
יש כאלה שלא יסכימו איתי וזה בסדר, אבל אני מעדיפה להכאיב לנשלטים שהחיים שלהם מסודרים וזה הפורקן שלהם, הבריחה שלהם, הצורך הכנה ביותר שלהם, הקריפטונייט שלהם, הרבה יותר מהנה להשפיל מישהו מסודר, שסגור על החיים שלו. לכופף מישהו זקוף.

פגשתי אותו במסיבה של הסצנה.
הוא לא מצא עם מי ללכת אז שאל חבר אם הוא רוצה לבוא איתו ושיעמידו פנים ביחד שהם גייז. החבר התחיל בשירותים עם מישהי וכשהוא פגש אותי החבר היה באחד החדרים איתה ועם בן זוגה. ילד יפה , שיער בהיר, בשנות ה20 המאוחרות אבל עם דילוג של ילד. או הליכה מהירה כזאת, צבאית, שעוד לא עברה לו. אולי זה המילואים שסיים לא מזמן מסמנים לי את הנוכחות שלהם, עם המשקעים שלהם.
דיברנו קצת על הא ודא ומה מושך אותו בעולם הזה, ומה פחות ואז חבר שלו, שבדמיון שלי בדיוק יצא איתו ביחד מעזה, יצא בבהלה מהחדר ואמר שהוא רוצה לזוז, ועכשיו. ראיתי את המבט של החבר אז לא התכוונתי להתווכח, וגם לא החמוד. אז נתתי לו את השם שלי, ואחרי כמה ימים הוא מצא אותי באינסטגרם. והנה אני פה, ברכב שלו, שלמזלו נקי.
יאמר לזכותו שהוא מנומס בפרהסיה, נעים הליך, מידות טובות. אבל הדרך שבא הוא עונה לי … התשובות הכתובות שלו ,ואו. הרבה זמן לא פגשתי בראט כזה. הוא עונה על הכל, ואפילו פלט לא מזמן ״תגידי לי אם אני עונה לך יותר מדי״. מתחשב מצידו. אבל שישאל את איקרוס שטס קרוב מדי לשמש איך זה נגמר בשבילו. כגודל העלייה, כגודל הירידה.
אבל אצלו - אני לא מתכננת לו ירידה. אני מתכננת לו נפילה. הוא חצוף, הוא אוהב לענות. אני אוהבת לראות את הדמעות בעיניים היפות שלו, מתחרט על כל השטויות שהוא כתב מאחורי המסך, אוי, כמה אני אוהבת בראטים(!).
כל פעם שהוא כותב לי איזה משהו שטותי, מבטל את מה שאני אומרת בהומור, מגלגל עיניים, אני לא יכולה שלא לחייך לעצמי ולחשוב על העינוי הבא שלו. כשעברנו לדבר בטלפון ובשיחות וידיאו הוא בכלל עף. ראיתי את השפתיים היפות שלו מחייכות לפני שהוא הוציא את המרד נעורים הפרטי שלו מהפה. את הנצנוץ התמידי בעיניים. אז כשהוא אסף אותי, כבר היתה לי תוכנית. תוך כדי שיחת חולין ובזמן שהוא מוצא חניה בזריזות, כבר התחלתי לעשות לו נעים בצוואר, לעסות את האוזן, להעביר את הציפורניים. במסווה כמובן, בינתיים זה רק נעימי, מה אתה נלחץ ?
ראינו את אחד השכנים שלו בדרך למטה, עם מצית ביד. במדרגות לדירה שלו, אנחנו רק שני חברים שהולכים לשבת לקפה זריז. עם יד על הלב, רציתי לעבור לגור איתו שם. באותו הרגע. היה בו משהו מרגיע מאוד, שקט מאוד ,אסוף וסמכותי מאוד ועדיין - זכיתי שהוא יוותר על האוטונומיה שלו, הגופנית והנפשית בשבילי, ואני לא מתלוננת בכלל כי הוא גם חתיך למות. אפשר לקנא. הוא מטפס במדרגות לפניי בדילוגים, ואני לא טובה יותר מאף גבר, הישבן שלו חמוד ומפזז במדרגות בכפולות של 2. הוא מסתובב אליי בחיוך עם התיק שלי עליו ואומר ״ הגענו!״. הוא מניח את התיק בצד וקופץ למטבח. ביקשתי ממנו שיכין לי קפה, ומי שמכיר אותי יודע - אני שותה רק עם שיבולת שועל.
אני חולצת נעליים ורואה אותו מגניב מבט. סוטה קטן שלי.הוא מניח את הקפה שלי על שולחן נמוך בסלון, במאפרה יש חצי פייסל. ״את רוצה לשמוע משהו?״ בגדול, אותך, נאנק. אבל נאנק. שזה לא נאנח מבחינתי, ולא גונח, ולא נושם עמוק, ולא מתרפק, אני רוצה אותך נאנק. על גבול הבוכה. אבל רק רגע, כבר נגיע לשם.
״כן, מה שבא לך.״

הוא אוסף אותי מהרכבת ברכב שלו. הוא נקי. נשלט שהרכב שלו מלוכלך זה דגל אדום בעיניי, או הבית ,זה לא משנה את צבע הדגל .
יש כאלה שלא יסכימו איתי וזה בסדר, אבל אני מעדיפה להכאיב לנשלטים שהחיים שלהם מסודרים וזה הפורקן שלהם, הבריחה שלהם, הצורך הכנה ביותר שלהם, הקריפטונייט שלהם.
והרבה יותר מהנה להשפיל מישהו מסודר, שסגור על החיים שלו. לכופף מישהו זקוף. פגשתי אותו במסיבה של הסצנה.
הוא לא מצא עם מי ללכת אז שאל חבר אם הוא רוצה לבוא איתו ושיעמידו פנים ביחד שהם גייז. החבר התחיל בשירותים עם מישהי וכשהוא פגש אותי החבר היה באחד החדרים איתה ועם בן זוגה. ילד יפה , שיער בהיר, בשנות ה20 המאוחרות אבל עם דילוג של ילד. או הליכה מהירה כזאת, צבאית, שעוד לא עברה לו. אולי זה המילואים שסיים לא מזמן מסמנים לי את הנוכחות שלהם, עם המשקעים שלהם.
דיברנו קצת על הא ודא ומה מושך אותו בעולם הזה, ומה פחות ואז חבר שלו, שבדמיון שלי בדיוק יצא איתו ביחד מעזה, יצא בבהלה מהחדר ואמר שהוא רוצה לזוז, ועכשיו. ראיתי את המבט של החבר אז לא התכוונתי להתווכח, וגם לא החמוד. אז נתתי לו את השם שלי, ואחרי כמה ימים הוא מצא אותי באינסטגרם. והנה אני פה, ברכב שלו, שלמזלו נקי.
יאמר לזכותו שהוא מנומס בפרהסיה, נעים הליך, מידות טובות. אבל הדרך שבא הוא עונה לי … התשובות הכתובות שלו ,ואו. הרבה זמן לא פגשתי בראט כזה. הוא עונה על הכל, ואפילו פלט לא מזמן ״תגידי לי אם אני עונה לך יותר מדי״. מתחשב מצידו. אבל שישאל את איקרוס שטס קרוב מדי לשמש איך זה נגמר בשבילו. כגודל העלייה, כגודל הירידה.
אבל אצלו - אני לא מתכננת לו ירידה. אני מתכננת לו נפילה. הוא חצוף, הוא אוהב לענות. אני אוהבת לראות את הדמעות בעיניים היפות שלו, מתחרט על כל השטויות שהוא כתב מאחורי המסך, אוי, כמה אני אוהבת בראטים(!).
כל פעם שהוא כותב לי איזה משהו שטותי, מבטל את מה שאני אומרת בהומור, מגלגל עיניים, אני לא יכולה שלא לחייך לעצמי ולחשוב על העינוי הבא שלו. כשעברנו לדבר בטלפון ובשיחות וידיאו הוא בכלל עף. ראיתי את השפתיים היפות שלו מחייכות לפני שהוא הוציא את המרד נעורים הפרטי שלו מהפה. את הנצנוץ התמידי בעיניים. אז כשהוא אסף אותי, כבר היתה לי תוכנית. תוך כדי שיחת חולין ובזמן שהוא מוצא חניה בזריזות, כבר התחלתי לעשות לו נעים בצוואר, לעסות את האוזן, להעביר את הציפורניים. במסווה כמובן, בינתיים זה רק נעימי, מה אתה נלחץ ?
ראינו את אחד השכנים שלו בדרך למטה, עם מצית ביד. במדרגות לדירה שלו, אנחנו רק שני חברים שהולכים לשבת לקפה זריז. עם יד על הלב, רציתי לעבור לגור איתו שם. באותו הרגע. היה בו משהו מרגיע מאוד, שקט מאוד ,אסוף וסמכותי מאוד ועדיין - זכיתי שהוא יוותר על האוטונומיה שלו, הגופנית והנפשית בשבילי, ואני לא מתלוננת בכלל כי הוא גם חתיך למות. אפשר לקנא. הוא מטפס במדרגות לפניי בדילוגים, ואני לא טובה יותר מאף גבר, הישבן שלו חמוד ומפזז במדרגות בכפולות של 2. הוא מסתובב אליי בחיוך עם התיק שלי עליו ואומר ״ הגענו!״. הוא מניח את התיק בצד וקופץ למטבח. ביקשתי ממנו שיכין לי קפה, ומי שמכיר אותי יודע - אני שותה רק עם שיבולת שועל.
אני חולצת נעליים ורואה אותו מגניב מבט. סוטה קטן שלי.הוא מניח את הקפה שלי על שולחן נמוך בסלון, במאפרה יש חצי פייסל. ״את רוצה לשמוע משהו?״ בגדול, אותך, נאנק. אבל נאנק. שזה לא נאנח מבחינתי, ולא גונח, ולא נושם עמוק, ולא מתרפק, אני רוצה אותך נאנק. על גבול הבוכה. אבל רק רגע, כבר נגיע לשם.
״כן, מה שבא לך.״
הדירה שלו שטופת שמש בין ערביים, שמש של תל אביב, אוח תל אביב. הוא גר קרוב לעזריאלי, אבל באופניים זה משהו כמו עשר דקות מהים. שזה קרוב, אבל לא קרוב מדי, ועדיין מרגישים טיפה של בריזה מהים באוויר אם מתרכזים. אם ממש מתרכזים אז גם מריחים את הפייסל של השכן מלמטה. הקדם שקיעה שוטפת את הבית ואת הפנים שלו באור נעים. אני פתאום רואה את הנמשים שלו. איזה ילד יפה. הוא מחליף לגופיה כשהוא חושב שאני לא מסתכלת, ורואים את הקעקוע הגדול שלו, נפרס על הגב. קצת טרי, קצת ישן. הוא סיפר לי שהוא עשה את העץ אחריי שעברו ארבע שנים מאז שהוא השתחרר, בזמן שהוא השתכר, בירח דבש של חבר בתאילנד. העץ הישן של גולני שלוב בנמשים שלו, עם ציפור, יחד עם קעקוע המגלן הטרי שהוא עשה אחריי שאיבד אותו. העץ על הגב שלו היא שלכת מטאפורית כואבת מדי. דווקא בתקופה כזאת? מפחדת שיהיה לי לא נעים לראות את זה כשאעשה לו פגינג כי בכל זאת, אנחנו חיים ביקום של אחריי ה7/10. אבל נחצה את הגשר הזה כשהוא יהיה על ארבע וינשום עמוק.