ליבי במזרח

אני סוגרת את הכפתור האחרון במכנס מדי הב' ומתיישבת על הרצפה. נעלי החי"ר השחורות עדיין עם הדיסקיות מהשירות. יש פודרה בין הדיסקית לנעל עצמה, שקועה שם, עייפה. לפודרה ולי יש מכנה משותף. אני נכנסת לרכב ומדליקה מזגן. חצי ב' זאת האופציה הכי נוחה להגיע לבסיס שנמצא בסוף העולם. התרמוס שלי עם התה יושב לצידי. התיק לשבוע הקרוב נמצא מאחורה. אין משהו לא מוכר בחוויה הזו. הכל מוכר ולעוס ועייף. הצוות שלי יגיע מאוחר יותר היום, אבל ככה זה - קצינת מדור זה בלב, לא רק במילואים. אוודא שאנחנו סגורות על ציוד ונתחיל לחפוף מילואימניקים. הבנתי שבגלל צו ה8 נגמרו הכיתות בבסיס, וחלק מהשיעורים עוברים בחדר אוכל בזמן הפנוי. אולי אמשיך מהבסיס אל אילת ואצלול לפני שאצא חזרה לעיר שלא נחה.
בשער הצהוב הקצין פותח לי את השער. כל המילואמניקים מחנים מחוץ לבסיס, אבל מאז שפרקתי את הברך כשקפצתי מאחד הטנקים המב"ס נתן לי מדבקה עם אישור כניסה ומשם הכל היסטוריה. אני זורקת את התיק במגורים ועולה לכיון החמ"ל. אמצא כבר שם מול מי אני חותמת על ציוד, מי מגיעה מתי ואם אצליח להתחנף למישהו מספיק כדי שהצוות לא ידריך בחדר אוכל. אולי גם עצירה בשק"ם. הק. אגם היה המפקד הקודם שלי ויש אצלו מכונת קפה, אבל אני מעדיפה לא להתחיל בקפסולות, כדי שאוכל להתפנק איתן ברגע שהשבוע הזה יהיה קשוח מדי.

בדרך (כי ככה זה במילואים, תמיד בדרך לאנשהו) אני עוצרת בכיתות ההדרכה של המדור. תחושה מורכבת, של אהבה והלוואי שלא הייתי פה עוטפות אותי. מיכל, שחנכתי כשהייתי במילואים בפעם הראשונה כבר סמלת. אנחנו מתקדמות ביחד לשק"ם. אני נותנת לה את האשראי שלי ומתעקשת שתקנה איתו את הקפה. אני מניחה את הטלפון על השולחן ועולה על ב' מלא. אין לי אלוהים, אבל אני לא רוצה להמשיך להסתובב פה על חצי ב', בעיקר בגלל השיזוף. שלושה מילואמניקים נכנסים לשק"ם בזמן שמיכל בתור. הרס"ר מבינהם הולך לצד של השק"ם. אני מנסה להבין מאיפה אחד מהם מוכר לי. הרמ"ד עושה לי שלום עם הגבה (מכירים את זה? הנהון כזה של הראש?) עונה לטלפון ויוצא בזמן שהוא טופח על הכיס, אני מניחה שהוא יצא לעשן. 

והאמצעי כמו בסיפור של שלושת הדובים גם רגע מסובב אליי את הראש, אבל יש לו משקפיים ואני לא בטוחה אם אני מזהה או שלא, ואני תוהה לעצמי אם הוא רואה למרחק או לא, ואם אני אדריך אותו אז אולי כדאי שישב קרוב, וגם כדאי שישים כובע כי מה שקורה בחוץ לא טוב לעור הפנים של אף אחד. 

אחריי שחתמתי על ציוד וסגרתי את הפינות, מיכל מבקשת שאבוא יחד איתה לתת משוב לאחת המדריכות החדשות, שבדיוק מתחילה הדרכה ראשונה למילואמניקים שלה. וכן, ההדרכה עוברת בחדר אוכל. מינוסים - אנחנו במלחמה אז יש הדרכות בחדר אוכל. מצד שני, הבנתי שיש עוד הדרכות שעוברות בשטח בינתיים ועם החום הזה אני אקח את חדר האוכל. חוזרים על תיאוריה. מיכל יושבת בחצי המעגל עם שאר המילואמניקים, בולטת בעדינותה מבינהם.
אני מתיישבת מאחורה, לצד שולחן אוכל שנדחק הצידה לטובת ההדרכה. 

אני מתרכזת בהדרכה, ומקשקשת עם העט קצת ביקורת בונה כשאני שומעת כיסא חורק ונעצר על ידי. מתיישב לידי. הוא מוריד את המשקפיים ופתאום נראה לי אפילו קצת יותר מוכר. דרגות סרן עושות לי את זה. הוא מעביר יד בשיער החום שלו ומוריד ריס שנח לו על הלחי.

"את עוקבת אחריי?"
"לא נראה לי. אני הגעתי היום למילואים ומהשיזוף שלך אני מניחה שאתה פה לפחות חודש."

"כן, אבל יצאתי בשישי האחרון. וגם בשישי האחרון יצא לנו להחליף את אותם המבטים שהחלפנו בשק"ם." 

אני זזה קצת באי נוחות בכיסא. הייתי בשישי האחרון בsin ethics ואני מעדיפה לא לערבב ביזנס ופלז'ר. 

"אני מצטערת, אני הייתי בבית בשישי." אני מנסה לומר ברצינות ולהסתכל לו בעיניים." אולי זו מישהי אחרת שאתה חושב עליה. מה היה בשישי האחרון?  מה פספסתי? "

הוא נאנח במקומו. "כלום. כנראה אני באמת לא רואה טוב." הוא קורץ אליי ומסדר את המשקפיים. אוח, המשקפיים. 

אני זזה באי נוחות. גם כי אני לא אוהבת לערבב ביזנס ופלז'ר וגם כי אני מבינה מאיפה זיהיתי אותו. ראיתי אותו בגאגרין, רוקד בלי חולצה לצד מישהי יפייפיה. היא מזגה לו דרינק לפה מהאוויר והסתכלתי לרגע מהצד, העור שלו שזוף רק במקומות שמדי הב' לא מסתירים. תמיד אהבתי גברים על מדים. מילואמניקים, קצינים. ואו. השיעור עומד להיגמר ואני מחליטה לקום מוקדם עם סיכום ההערות שלי על ההדרכה. אני מסמנת למיכל שתתקשר אליי כשהיא פנויה ומחזירה את הכיסא שלי למקום.
"זה הצוות שלך? "

" לא, הסמ"פ שלהם יצא להתחתן כמה ימים ואז הוא חוזר. יצאתי בשישי מעזה, אני אעשה פה שבוע ואז חוזר פנימה. "
אני שונאת לשמוע את זה, כמו באוטומט אני מוציאה אנחה כבדה.
"ראיתי שאת פה עם רכב. תוכלי לתת לי טרמפ לג'באליה. "

" אולי עדיף בנמ"ר." 

"סבבה, אבל רק אם את נוהגת בו." 

אני מגלגלת עיניים, מחייכת ויוצאת לכיון המדור. חלק מהבנות של הצוות שלי מגיעות בקרוב. 

****

אנחנו נכנסות לחדר אוכל אחריי שדאגנו לכיתות נורמליות להדרכה. השעה 19 והיום הזה שהתחיל ב05 בשרון עומד להיגמר בקרוב כמה מאות קילומטרים ממנו, בדרום הקפוא. אנחנו מתפצלות, וכמו תמיד אנחנו נמצא אחת את השניה, ונשב לדבר על היום הזה, כמו בסבבים הקודמים. אני מתחילה להתקדם אחרי שלקחתי קצת ירקות אל השולחן, אבל הקצין ההוא, נעמד בדרכי. 

"היי."

"היי שוב." 

" לא לקחת שום חלבון. את צריכה לאכול משהו קצת יותר מזין."

"לא לא כ"כ בא לי. סתם יהיה לי כבד, אבל תודה על הדאגה. "

הוא מתקרב אליי קצת , מנסה להסתיר קצת חיוך. 

"לא כ"כ שאלתי. בואי נמצא לך משהו מזין יותר. "

אני רוצה להתנגד. אין הרבה חוקים - אבל לא מערבבים ביזנס ופלז'ר. אני רוצה להגיד לו "לא." אבל יש בו משהו כ"כ סמכותי… אני מסכימה והולכת אחריו. אני אוכלת את החביתה שהוא שם לי בצלחת תוך כדי שאני חצי נמנעת מקשר עין, חצי נכשלת בלהימנע מקשר עין איתו. 

קבענו לשתות תה בפינת עישון המרוחקת בשעה 22, לפני ההדרכות מחר.

****

"מצחיק שביקשת יסמין. זה השם של האקסית שלי. "

"האקסית שלך חשפנית ?"

"לא, אבל אמא שלה זונה, אם זה עוזר." 

אני בולעת חצי חיוך והוא מדליק פייסל. 

"למה באת בסוף לכוס תה מפוקפקת איתי? "

"כי ביקשת יפה ואתה קצין."

"אמרת אמת ושקר. האמת היא שאני קצין אבל השקר הוא שביקשתי. " הוא נאנח ולוקח שאיפה בתיאטרליות. "האמת היא שלא ביקשתי. אני אמרתי לך איפה להיות ומתי. את רק היית צריכה לציית לי. " הוא לוקח עוד שאיפה. " ואני חושבת שאת רצית לציית לי." 

אני קצת נאלמת, אני לא יודעת מה להגיד.
"תזיזי את היד שלך שלא תקבלי כוויה, אני רוצה לאפר פה. "

אני אוהבת לציית. אבל אני גם אוהבת שלא. שנינו יודעים מאיפה אנחנו מכירים. עכשיו זה עניין של זמן - מי ישבור את מי. אני לא מזיזה את היד. הוא מיישר אליי מבט ומסתכל לי בעיניים. 

" תזיזי את היד." 

אני מסתכלת עליו, ולא מזיזה את היד. בזמן שאנחנו שומרים על קשר עין הוא מקרב את הפייסל אל גב כף היד שלי. לאט , לאט. הרוח האופיינית לדרום מתחלפת בחום מהפייסל, ועוד קצת, ועוד קצת. הוא מסתכל לי בעיניים כשהוא מכבה אותו על גב כף היד שלי ולא מחביא חיוך.

אני זזה באי נוחות בתוך מדי הב', הפעם מהרטיבות שמתפשטת בתחתונים שלי.

***

"I’ve had enough with these instagram conversations. I’m coming to take you out for a movie and then fuck you."

הלב שלי החסיר פעימה. שכבנו בפעם האחרונה לפני קצת פחות משנה. בשלהי ספטמבר 2023. בתחילת אוקטובר הוא כבר היה במילואים ולא שמעתי ממנו חודשים.  מדי פעם היה חוזר לשיחה שלנו בטלגרם, מקפיץ את ההודעה שלי מפסקת את התחת על ארבע, מספר שזה מככב לו בחלומות, עם עוד רגעים.

"את נבראת כדי להיות על ארבע מולי." 

הוא צלף שעוטה עור של משורר, בגוף של אל יווני עם תכשיטים במקום עיניים. אני יכולה להסתכל עליו שעות. אבל זה אותו סיפור אצלי ,למעט נפילות ספציפיות - אני צריכה אותם יפים מבחוץ. אני מסתכלת עליו ומודה לאיזה בורא, שיצר דבר כ"כ יפה ואני ברת מזל מספיק להיות בקרבתו. הוא עוצם עיניים כשהוא מדליק את הסיגריה מחוץ לרכב. כל מה שהוא עושה הוא עושה באטיות, בנחת, נושא את עצמו זקוף אבל מתכופף ומקרב אליו את המצית הדולקת לרגעים. 

"יפה שהתאמנו בגדים. איזה לוק יש לך." 

האמת שדי חשבתי על זה. הוא נוטה להיות לבוש כמו שהייתי מדמיינת מאפיונר שגם יודע לכתוב. השיער, הזקן - הכל במקום, גבר שנועל דר' מרטינס בישראל יכול לדרוך לי על הראש. זה הסטנדרט. המחברת עם הספר שהוא כותב רק גרמה לי להימשך אליו יותר. רציתי להיות לטעמו. נדמה ששמלה שחורה, גרביון שחור, מעיל עור גדול ודר' מרטינס תואמות עשו את העבודה בשבילי. אולי גם ליוגה ולאימונים במכון היה את תפקידם. 

"אכפת לך אם אני אשב? " אני שואלת ומחווה עם ראשי אל הטמבון. הוא מחווה לשלילה ואני מתיישבת. הוא מכניס את היד לכיס ונושף את העשן החוצה. עוברת בי צמרמורת, לא ברור אם מהקור או מהרטיבות שלי שמעבירה בי צמרמורת. הוא תמיד מזיין אותי כמו שאני רוצה. לפני הקצב. מחזיק בשיער באופן שלא כואב לי אבל מרתק אותי לספה. מזיין לי את הפה באלימות, אבל לא בצורה שתכאיב לי מדי.
היינו בסרט.
לדעתי, אפשר לחשוב שאנחנו זוג אם צופים בנו מהצד. הוא ממש התעקש שנביא מלא חטיפים ודאג לי למים כי לא ככ שתיתי באותו יום. (הפרט הזה יהיה רלוונטי בהמשך הסיפור.) כשישבנו בסרט הוא ליטף לי את הברך והחזקתי לו את היד. ואז היד הקדמית וליטפתי לו את השריר הבולט, שמכוסה בחולצה נעימה. כשיצאנו מהסרט ולפני שהתיישבנו כדי שיוכל לעשן ואני אוכל לבהות בו, הוא עצר לגלגל סיגריה והסתכל בטלפון בפעם הראשונה מאז שהוא אסף אותי מתחת לבית. ראיתי שהוא מגלגל סיגריה ביותר עצבים משאני רגילה. בכל זאת, אני רואה אותו מגלגל סיגריות כבר כמעט שנתיים. הוא מסתכל עליי, הראש שלו מעט נפול והעיניים הירוקות שלו בורקות בכעס דרך הריסים שלו. 

"הקפיצו אותי למילואים.ניסו להשיג אותי בטלפון אבל הייתי לא זמין בגלל הסרט אז סימסו לי." 

שנינו נאנחים בתסכול, ואני מתיישבת. "תוך כמה זמן אתה צריך להיות שם? "

הוא מסתכל בשנאה לטלפון שלו. ואז לשעון על היד שלו, העיניים שלו מסתכלות למעלה ושמאלה, והשפתיים שלו זזות בלי להוציא קול, כאילו הוא מחשב משהו בראש. 

"יש לי שלוש שעות לישון.אני צריך לצאת לכיון החרמון ב05 בבוקר. יש הערכת מצב ואז אני צריך להכין ציוד כדי ששאר הצוות יוכל להגיע לקראת הצהריים." 

האוויר בינינו היה מתוח כשישבתי על הטמבון והוא עישן את הסיגריה עם היד בכיס. תערובת של תסכול על המצב, חרמנות של שנות ה20, ואפקט שאני אוהבת לכנות "אפקט האוורסט".

מטפסים רבים מספרים שלאחר שסיימו לטפס את האוורסט בהצלחה, במחנה, הם חווים פרץ חדש של חרמנות שלא חוו בעבר. אולי זו החוויה של חזרה ממקום מסכן חיים ורצון לכבוש את החיים מחדש בעקבות זה, ואולי זה דווקא סיום של הדחקה של חרמנות שקרתה בעקבות זמן מרובה של המוח עם כמות מועטה של חמצן. אולי עבורו זה כך, כי המילואים שלו בחרמון ואולי דווקא התחושה המשותפת שלנו של מלחמה ואז הפסקת אש, ואז מלחמה שוב והפסקת אש שוב. לאור כל הסיבות האלו, העיניים שלי נצנצו כשהסתכלתי עליו. 

התיישבנו ברכב מתוסכלים, בוהים בכביש המהיר שעובר מתחת לקולנוע. הוא לא מרבה לדבר על התסכול שלו, אבל הרגשתי שהוא יושב עליו. הוא מסובב את ראשו אליי. 

"את יפה."

"תודה." 

הוא תופס את הברך השמאלית שלי שקרובה אליו, ומרחיק אותה מהברך הימנית שלי. אני מרגישה משב רוח קר על בין הרגליים שלי וזרם של דם שמגיע אל הירכיים שלי והלחיים שלי כשהוא מתקרב אל האוזן שלי. "מה הייתי עושה כדי לזיין אותך עכשיו." 

"אני אשמח."

הוא נאנח בתסכול ומוציא את התסכול שלו בלחיצה חזקה על החלק הפנימי של הירך שלי.הוא משתמש ביד שמאל שלו להחזיק את הברך שלי, מסובב את הגוף שלו אליי ונותן ליד ימין שלו לשרוט אותי לכיון המפשעה שלי. 

"אני יכול לקרוע לך את הגרביון? " 

זאת הסיבה שהוא סקס כ"כ טוב,  הוא ג'נטלמן אמיתי מחוץ למיטה. 

"רק אם תזיין אותי. "

הוא ממשיך לעסות את הדגדגן שלי, לא בחוזקה, ולא בחולשה, אלא בדיוק בעוצמה הנכונה. הנשימות שלי כבר לא ככ סדירות, ויד שמאל שלי מחזיקה את היד הקדמית שלו שוב, כמבקשת - אל תפסיק. 

הוא מסתכל אל הגג של הרכב, כאילו תורו להודות לאיזה אל, ואומר לי כמה הוא אוהב לגעת בי ככה. הוא מפסיק בבת אחת ומסובב את המפתחות שהוא הכניס מוקדם יותר לסוויץ'.
"כנראה שאני אשן הלילה רק חצי שעה. "

כל סופ"ש טל ואני מתראים, לפעמים פעמיים. אנחנו יוצאים לדרינק, בנחלת בנימין, ברוטשילד או בשוק ואז חוזרים. לדירה של חברים שלו, לדירה של חברים שלי. הסופ"ש לטל נשבר והוא החליט לקחת לנו חדר במלון, עד שאעבור חזרה לתל אביב והוא יוכל לעשות לי כפית במצעים שלי.

טל מצלם איתי סלפי לחבר שלו חזרה בבית. אני מצליחה לראות שכתוב "אתה רואה שכשאתה מקשיב לי קורים דברים טובים? " נכתב מהחבר בזמן שטל מכניס את הטלפון לכיס ושם יד על המשענת של הכיסא שלי. הוא שותה קוקטייל שנראה טוב ואני מתבדחת שיש לו טעם טוב. הוא מטה את הראש כלפי, כמצביע, ואומר "רואים."

אנחנו ,במפתיע, מנהלים שיחת עומק. על הצבא, על הפרעת הקשב שלנו, על בעיות השינה שלו מגיל קטן, על התקופה של אחרי ה7.10, על הניתוח שלו בברך, על האח המושלם והאחיינים, על להיות הכבשה השחורה, על חוסר היכולת להגשים, על איך הוא בנה את עצמו שם, על איך היה לגדול בעיירות פיתוח ועכשיו לגור בעיר הגדולה. על זה שהוא חותך מבנות שמנסות להזרים אותו כי הוא רעב יותר מאשר בא לו לזיין ועל זה שהוא לא מוצא אף ישראלית לצאת איתה.

מעציב אותי לשמוע את טל מספר את זה, פתאום אנחנו כל כך דומים. לא משנה איפה אני אחפש – בכלוב, בפייסבוק, בטינדר, בבאמבל, בקיופיד, באוניברסיטה, בסדום, בדאנג'ן ,בסין אתיקס, בקורבו (המיתולוגי, ינוח על משכבו בשלום), בדקה דנס, במכון כושר, בחוף בתל אביב בזמן ריצה, בסטודיו, בדרך לנקודה X – , עוד לא מצאתי את האחד. ומסתבר, בעיניו של טל, שנראות פתאום מחייכות קצת פחות, גם לא בLA. ברור, מה ששלי – שלי, ומה שצריך להגיע אליי – יגיע אליי. למעשה יש לי חברה טובה שמצאה את האחד שלה בגיל שלושים. אבל עד גיל שלושים פתאום נראה לי כ"כ הרבה זמן להיות בלי מישהו, "האחד", שעוד לא פגשתי.

אני מבקשת מטל שיחזיק לי את היד בדרך חזרה למלון. משום מה אני מתמלאת בקצב עצבות יחד עם החרמנות. טל מחזיק לי את היד בזמן שהוא מפלס את הדרך בין ההמון בנחלת בנימין. חוצב לנו את הדרך אבל בעצם הוא קצת הר אדם. כשההמון מתפנה קצת באזור רוטשילד, טל עובר להחזיק אותי מהצוואר, מניח יד על העורף שלי וקצת מעסה אותו. כשאנחנו נכנסים למעלית הוא נצמד אליי מאחור ומחזיק אותי שוב מהצוואר, הפעם מקדימה. יד אחת שלו נשלחת ישר אל הירך שלי, שהוא מכווץ חזק ואז עובר אל הדגדגן, מלטף אותו. הוא מפסיק בדיוק לפני שנפתחת המעלית בקומה 4 ואני מנסה לצאת ממנה בלי לאבד ריכוז.

הקפה הקר שהוא הביא לי בהפתעה (זו מחווה קטנה אבל חמודה) עדיין עומד על השולחן. מי שקרא מזמן בבלוג שלי- מכיר את הרגשות שקפה מעורר בי. אז כזה. קפה קר – אבל המחווה עושה הכי חמים בלב.

טל מנשק אותי ועושה לי ביד. קשה לי להתרכז, אז אני משתדלת לא לגנוח לו בפה יותר מדי. הוא דוחף אותי אחורה ומתחיל לרדת לי. העולם עוצר אצלי מלכת כשגבר יפה יורד לי. אני מלטפת את השיער העדין שלו, את הנמשים. יד אחת שלו בתוכי במקביל – ואת היד השנייה הוא מחזיק לי.

טל קורע עטיפה של קונדום ומלביש אותו את הזין הזקור שלו. קשה לי להוריד עיניים ממנו. הוא ככ מסותת , הcum gutters שלו מתפקדים לי כמו ידיות אחיזה. אני מניחה שהוא חושב את אותו הדבר על הגומות שלי בגב.

כמו שהתחלתי את הסיפור על טל גם אסכם אותו - לטל היה שם משפחה שפותח דלתות ,זין ענק ,ראש מלא שיער שופע, חוש הומור וכסף. אבל מה שהכי הגדיר את טל הייתה הקיבה שלו והאהבה שלו להיכנס אליי עד הסוף ולמתוח אותי מבפנים. אז טל אוחז בגומות שלי בגב ונכנס עד הסוף. הוא מגיע עד סוף הרחם שלי, לכל אורכו – ואז דוחף עוד קצת. אני כואבת ונושמת ונהנית את התחושה. הוא מותח אותי מבפנים. כשאני מעליו אם מניחים את היד קצת מתחת לפופיק – אפשר להרגיש את טל. מפמפם בתוכי. טל מפמפם מעליי במסיונרית וגומר. אני חושבת שזו הפוזיציה האהובה עליי שגבר גומר. גם כי אני רואה את ההנאה שלו – וגם כי זה הכי אינטימי. אולי גם מחמיא לי שהם גומרים בזמן שהם מסתכלים לי על הפנים, ואני לא סתם כוס או חור תחת או פה.

אחריי המקלחת אנחנו נרדמים נקיים. לטל יש בעיות שינה. אולי הוא גמור מעייפות בגלל הג'ט לג, אולי זה משהו אחר – שהוא לא רוצה להודות בו. הטקס עד כה היה כדור שינה, אולי רגל נוגעת ברגל, אולי חיבוק קצר ואז טל היה זז לצד השני של המיטה. הוא אמר לי שהוא שונא לישון עם אנשים, אז פחות אכפת לי. אבל הפעם טל נשכב ועושה לי נעימי בשיער. הוא מסובב אותי ומושך אותי אליו, להיות הכפית הקטנה.

אנחנו קמים כשהוא עוד מחבק אותי מאחורה.

בשדרה, אנחנו מתפצלים לכיוונים שונים. הוא מחבק אותי וקצת מוחץ עם השרירים. בזמן שיד אחת עוד על הגב שלי הוא מרים את המבט שלי אליו מהסנטר ומנשק בעדינות על השפתיים.

"נתראה בספטמבר. הייתי רואה אותך שוב כשאני עוד בארץ, אבל הטיסה מחר בשלוש."

אני לא יודעת אם זה כי טל הרחיב אותי לגודל חדש, או כי אני עוד במסע למצוא את האחד – אבל תחושת הריקנות נותרת.

הוא מניח יד אחת על הצוואר שלי ונכנס עד הסוף.

  "Take a look while I fuck you"

" טל .. פאק.."

אני לא זוכרת את הפעם הראשונה ששכבנו. יצאנו לדייט ואחרי זה זרמנו לדירה של חברים שלו על בלפור. החבר היה בחו"ל וטל היה בארץ , אז הוא נתן לו ליהנות מהדירה.

הדייט הראשון שלנו. שמתי לב למבטים שהוא מקבל ברחוב. בדייט השלישי או הרביעי שלנו, משהו כמו חצי שנה אחריי שמתי לב שגם אני מקבלת מבטים, מהם אני נמנעת בכל כוחי. טל מתעלם מהמבטים שהוא מקבל, מעניין אם גם הוא רואה את המבטים שאני מקבלת.
שתינו שני קוקטיילים באיזה מקום חמוד ואז זרמנו למועדון של חברים שלי, שלא הפסיקו להזרים לנו אלכוהול. טל הוציא את האשראי מהארנק ונתתי לו חיוך מבולבל. אני לא משלמת פה, רק שמים טיפ יפה.

האלכוהול התחיל לעלות לי ללב ולראש, וגם לטל. הוא התחיל לרקוד קרוב אליי. היינו הזוג הכי יפה במועדון בפער. הלב שלי פעם מהר והאף היה מלא בריח של הבושם שלו והמסטיקים שלו מLA שהוא לקח לכל מקום איתו. הוא נישק אותי עם הידיים על הפנים, תשוקה שהוא לא מרבה להראות דרך האדישות שלו. צחקקתי ," אנחנו שיכורים למות ומתחרמנים באמצע המועדון. "

 הוא הזדקף ומשך אותי אליו, לא לפני שהוא הסתכל עליי ושאל – "למי אכפת?"

חזרנו אליו באותו לילה, שנינו מתנדנדים, וכשנכנסתי לעשות פיפי הוא הוריד נעליים ונכנס אחריי. שטפתי ידיים, והוא הניח את הידיים שלו על האגן שלי. התחככתי עם התחת על הרוכסן שלו, שולחת יד לפתוח את הרוכסן שלו. גיליתי שלטל יש ענק כשהתחלתי להיחנק מהזין שלו.  הוא מחזיק את השיער שלי ומזיין לי את הפה, ואני עוצרת אותו.

" אני עומדת להקיא."

"לא אכפת לי אם תקיאי"

" אוקי, אז תדחוף לי אצבע שיהיה לי קל יותר. "

ילדים – לא לשתות ולהזדיין. הזין לא מתפקד, הראש בחלל, קשה להתרכז, יש בחילה. תלמדו מהטעויות שלי. אני יכולתי לתת הסכמה נלהבת ונהניתי מאוד, אבל תחשבו פעמיים לפני.

טל דוחף שתי אצבעות במורד הגרון שלי ומסתכל לי בעיניים, כלום. הוא מנסה להיכנס עמוק יותר ולהזיז אותן בפנים, כלום.

"אין ברירה, מצטער. "

הוא מוציא את האצבעות שלו ומכניס חזרה את הזין שלו. פנימה- והחוצה- פנימה ואני נשענת מעל האסלה. הוא מביא לי בקבוק מים ,ספאנק בתחת ומוריד חולצה. טל מדליק את המים החמים ומציע לי להתקלח. אני אומרת לו שאני מעדיפה בנפרד, אז בזמן שהוא מתקלח אני שותה את המים שלי בסלון. הוא יוצא עטוף במגבת, מטפטף, נראה כמו אל יווני.
אני יודעת שזה מוטיב חוזר, אבל אני ברת מזל מספיק כדי לראות גברים עם נמשים בלי חולצה ואני אחגוג את זה.

אני נכנסת להתקלח.
טל מסתובב אליי כשהוא מדליק את המזגן בחדר. אני בוחנת את הגב שלו. אני אוהבת את זה שהוא לוקח ברצינות את מה שיש לי להגיד.

" טל, יש לך פה נקודת חן שאני לא אוהבת. תעשה לי טובה, תבדוק אותה כשתחזור הביתה? "

טל מסתכל במראה.

"אין בעיה. "

 ***

טל נשען לפתוח את הברז של המים החמים, וכשהוא פושט את היד לפתוח את הרז אפשר לראות את שריר הרחב – גבי שלו בבירור. הוא סיפר לי שהוא לחוץ עם העסק בחול, אז הוא קם כל בוקר בחמש וחצי-שש והולך למכון לפני המשרד. רואים.

הוא מזדקף ,מסתכל עליי, מסתכל על המראה, מעביר את היד בשיער ונכנס למקלחת.

"את באה? "

הוא מסתובב אליי עם הגב באמבטיה, הגב שלו שזוף יותר, רחב יותר ומנומש יותר.

"בדקת את הנקודה שאמרתי לך אז? "

טל אוחז בברז מעליי, כדי שיהיה לי נוח לחפוף  - "כן, הרופא אמר שזה כלום. אפשר להוריד אם אני רוצה, אבל זה לא מפריע לי. "

נחמד שהוא זכר את מה שאמרתי.

אני נשכבת על המיטה עם הבטן, מסניפה את הסדינים. איזה יום ארוך. טל מלטף לי את הגב בעדינות, ומתחיל לרדת דרומה יותר עם היד.

"איזה מצחיקה את, ילדה דפוקה. את זוכרת את הפעם הקודמת ? "

"ברור שאני זוכרת."

"כן, אז את זוכרת שנשכבת באמבטיה והתחלת לעשות ביד? "

"אני לא מאשרת ולא מכחישה טל. עד שלא תוכיח זה לא קרה. "

המילים שלי נמסות לסדינים כי טל התחיל לעשות לי ביד. הוא דוחף אותי מהכתף, הופך אותי עם היד עדיין בפנים ומנשק לי את הבטן ליד הפופיק. הוא מצטרף אל היד ומתחיל לרדת לי.

יש רגעים שבהם מרגישים היפר-ריאליזם. סופר מחוברים לרגע. זה רגע כזה. אני במזגן, הסדינים מריחים טוב, טל כ"כ חתיך והפנים היפות שלו בין הרגליים שלי. אני שורטת לו קצת את הגב והוא מפעיל את היד בתוכי בסנכרון עם הלשון וגורם לי לגמור. הוא נותן לי לרעוד קצת ואז מפסיק ומחייך. חיוך מדושן עונג. אנחנו מתערבלים ומתכרבלים קצת, הוא ממשיך לעשות לי נעימי בגב. אחרי   שנרגעתי, הוא מחווה את הזין שלו, הנח.

אני מתחילה לרדת לו לאט, להתענג על הגניחות הקלות שלו. לטל יש גב ברוחב של נושאת מטוסים, הוא אדיש ולא נוטה להתלהב. בגלל זה, הרגעים הקטנים של גניחות שלו, שהוא חצי משתדל להסתיר הם רגעי זהב מבחינתי. הגניחות שלו מתגנבות לאוזניי באמצע ימי לימודים, באמצע שיחות עם חברים, ברגעי שקט במשרד.

הוא מנתק אותי מהרגע וקם – " יאללה. קצת גרון עמוק. "

אני מתיישבת על הברכיים בשבילו והוא מתחיל לזיין לי את הפה. לטל יש את הזין הכי גדול שהיה בפה שלי, והוא כמובן לא נכנס עד הסוף, גם כשאני ממש ממש, אבל ממש משתדלת. הוא מחזיק מתחת ללסת שלי ומניח יד על הראש וממשיך לזיין לי את הפה.

לטל היה שם משפחה שפותח דלתות ,זין ענק ,ראש מלא שיער שופע, חוש הומור וכסף. אבל מה שהכי הגדיר את טל הייתה הקיבה שלו והאהבה שלו להיכנס אליי עד הסוף ולמתוח אותי מבפנים.

פגשתי את טל אחריי שהתפטרתי מחברת התוכנה - כבר שמעתם את הסיפור על חברת התוכנה ועל המנהל משם. אגב, אולי לא נעים לי מספיק להודות שתפקדתי חרא כדי לקבל מכתב פיטורין ופיצויים נחמדים לסטודנטית ולחתום אבטלה רגע. בכל מקרה, אחריי שזה קרה, הלכתי למלצר באיזה בר בעיר. לחתום אבטלה ולקבל בשחור מזומן של טיפים. לפני שאני מתמסרת ללימודים בפול כוח, לעשות קצת בית זונות, ללכת לים בבוקר, לרוץ בשקיעה, לשנוץ ואז ללכת לבר לעשות שמח וכסף בבר. הבר הוא כזה שהרכיבו מכיסאות שמצאו ברחוב ותיקנו. מקום שכונתי כזה עם צוות קטן ומחירים נעימים אבל על נחלת בנימין ושטח פנים של בר בקיבוץ, לא בר מתוך חלון כמו כל תל אביב. אוח, תל אביב .הייתי שמה גופיה ,טייץ ובלאדנסטון וזו הייתה הפוגה נעימה מהמראה המשרדי שאימצתי לעצמי בשנה האחרונה. שמתי טייץ עם כיווץ בתחת כזה, בכוונה, בכל משמרת, כדי לקבל טיפים טובים יותר. אני גם יודעת למלצר וגם לגרום לכולם להרגיש איך שהם רוצים להרגיש כשהם באים לבר, אולי אני מלצרית מעולה, אולי יש לי אישיות מרצה. אני לא יודעת, אולי זו בכלל מניפולציה רגשית שאני מפעילה, גורמת לאנשים להרגיש טוב ואז מסובבת אותם על האצבע הקטנה. בגלל זה המנהל, דניאל. היה שפוט שלי, משוגע מאהבה והורמונים. ראיתי את העיניים שלו עליי, ראיתי אותו מחייך ומחפש אותי בזווית העין בזמן משמרות. שנאתי את דניאל. דניאל מעולם לא ידע את זה. הוא בטח לא ידע את זה ביום שבו פגשתי את טל.

יום שלישי דיי רגוע, טיפוסי, יש שיאמרו. תל אביבים יוצאים לבירה בתל אביב, להכהות את החושים. להרגיש חלק ממשהו גדול יותר. אתה לא סתם לוזר שיושב בבית ומכור למריחואנה ורוצה לפתוח פודקאסט – אתה בבירה בתל אביב, איש העולם הגדול, יש לך את הביצים הכי גדולות בחדר, אבל אתה בעצם לוזר שאמא שלו מזכירה לו להחזיר את הכלים בשישי ומתבאסת שאבא שלך לא גמר בתחת במקום. אז את אותה הבעיה שיש לאורחים בבר עם בירות - יש לי את אותה בעיה אבל עם קוקטיילים. אני סוטה מהנושא – חזרה לאותו יום שלישי, בבר בתל אביב, אני שונאת את דניאל, הוא מעולם לא ידע שאני שונאת אותו ובא לי לעשות באמפ בשירותים בסוף משמרת ולזרום לאיזה מועדון, אבל בינתיים – צריך להמליץ על בירות לאנשי העולם הגדול בבר שכונתי.

יש אווירה של חרמנות בבר השכונתי הזה, ואולי,עם יד על הלב, אני באווירה של חרמנות בבר הזה. יש משהו חלקלק בלמלצר – אני מפלרטטת איתך או שאני רק נחמדה בשביל הטיפ? אתה משאיר לי את המספר שלך על הקבלה או שסתם ביקשת עט ?

אני סוטה.

אני גם סוטה מהנושא.

ערב מעניין, לא עמוס מדי בבר אבל לא ריק, אני מספיקה לחלק קצת חיוכים ולשבור קצת כוסות ולהרים צ'ייסרים עד שאני רואה את טל, עומד בכניסה לבר, מסתכל ימינה ושמאל בזמן שהוא מדבר בטלפון. המחשבה הראשונה שלי היא שיש לו גב רחב מאוד ואני משוכנעת שהוא שחה. כשהוא מסתכל ימינה שוב, אחרי השמאלה, הוא מעביר יד בשיער, ומהזווית הזאת רואים את היד שלו. היד שלו גדולה ומפוסלת, ובכלל, כל פלג הגוף הרחב שלו נשען על רגליים די צרות. רואים את השריר, אבל לא ענק. הבנתי שלאנשים גבוהים קשה יותר לפתח שרירי רגליים, אבל מה לי ולגובה?

דניאל, שלפעמים עוזר גם למארחת, מושיב את ששת החברים בשולחן שלי. אני רואה הרבה גברים יפים בעבודה הזאת, ולמעשה אני מחפיצה גברים בראש שלי בתכיפות דיי גבוהה, אז לא התרגשתי. הם התחילו לדבר באנגלית ואז קצת עברית וכששאלתי באנגלית את השולחן אם הם יודעים מה בא להם הוא ענה לי באנגלית , ושמעתי את המבטא הישראלי, קצת מזדנב אל ה" Could you recommend a wheat beer for me?" אז עניתי לו מחויכת שיש כמה סוגים של אלכסנדר מהברז, שני סוגים של מלכה ועוד איזה מותג גרמני אם הוא מעדיף. הוא מקפיד לשמור על קשר עין לאורך כל המשפט כשהוא אומר שהוא מוכן לכל מה שאביא. חבר נוסף שלו שאל אותי על המלצות לבירת חיטה, אבל הייתי קצת פחות מחויכת כשעניתי לחבר שלו.

אני ממשיכה לתזז בבר ורואה שהשולחן של טל מתקרב לסיום הבירה הראשונה, ואני שואלת אם הם רוצים סיבוב שני. חלק עונים כן, חלק מבקשים מים, וטל שואל מה נתתי לו לשתות מהאלכסנדר, כי היה לו ממש טעים. אני שומרת על קשר עין כשאני אומרת הוא אהב את הבלונד.

הם מזמינים עוד סיבוב ואני מספיקה רק להקליד את ההזמנה במחשב, אבל לא להוציא כי דניאל מוריד אותי ממשמרת. עשיתי פתיחה היום והעייפות מתחילה לטפטף. הזמנתי סלט עובדים, שלכולם זה סתם סלט קצת מבאס עם שניצלונים, אבל עאבד במטבח ואני מעשנים ליד הפחים ג'ויינט לפני משמרת פק"ל, אז הסלט שלי דווקא שווה ממש. הוא ערבי שיודע לבשל ולא רק לעשות פיגועים. סליחה  אם נפגעתם כשכתבתי את זה, זה לא גזעני כי זאת בדיחה שחורה. אני צוחקת אני מבטיחה. סבתא שלי מצד אבא סבון של גרמנים אז לדעתי מותר לצחוק על הכל. נראה לי.

אני יושבת עם דניאל בשולחן עובדים, שכתוב עליו שולחן עובדים, שנמצא לא רחוק מהשולחן של טל. כשאני מתיישבת החבר'ה בשולחן אומרים לי בתאבון. אני רוצה להגיד תמותו ותעזבו אותי בשקט, כי התעייפתי, אבל יוצא "תודה רבה!" חייכני. דניאל יושב מול על כיסא שעשוי קש ומעשן סיגריה, וליאור, שממלצר יחד איתי יושב בעוד פינה של השולחן, בכיסא לא תואם את הספה שאני יושבת עליה.

אחד החברים של טל קם ומתיישב ליידי. מה?

הוא ממש אמריקאי יהודי, הוא מציג את עצמו (גילוי נאות - לא הקשבתי) ושואל אותי באנגלית מה קורה ? מה איתי?  איך המשמרת עברה? אני סה"כ מבולבלת מהאינטרציה. איך הגנענו למצב שהוא מתחיל איתי?  ולמה הוא מתחיל איתי בשולחן עובדים ? שישאיר טלפון על הקבלה או משהו. טל עסוק בלדבר עם חברים. מוזר מאוד. אולי הכל בראש שלי. זה קורה לפעמים. אולי פלרטטתי בלי לשים לב, ולא סתם הייתי נחמדה לחבר. שאלה שקשה לי לענות עליה בחיוב, אבל לכו תדעו. חבר אחר אמר לחבר האמריקאי היהודי לחזור לשולחן, כי הם הזמינו חשבון. הם משלמים לקרן, שהייתה על השולחן בחוץ בכניסה אבל עכשיו כבר נרגע קצת בבר, אז היא גם פה. היא מחייכת לשולחן עובדים כמי שנשארה אחרונה עומדת.

הם משלמים, קמים והולכים, טל יצא.

הרבה פעמים אני מתבאסת שאני לא עושה מוב. אני מתבאסת שאני לא אומרת ,שניה לפני שהוא קם, אומרת משהו, להעמיק את האינטראקציה איתו. הפעם לא התבאסתי. לא הרגשתי את הבאסה הזו עם טל. נחה עליי תחושה של מה שצריך לקרות.

אגב, אני שמחה לעדכן שצדקתי, כי בזמן שאני התעצלתי לקום וכל הצוות כבר קם, ורק דניאל נשאר להתעצל ליידי חברים שלו חוזרים וטל עובר משמאלי בדרכו לשירותים. בסדר אלוהים, בודהה, שמש- הבנתי את הרמז. ברגע שאני חושבת על זה שמה שצריך לקרות קורה, ושמה ששלי יגיע אליי – הוא מגיע אליי. הבנתי את הרמז. אני מוציאה עט מהכיס ולוקחת תחתית של בירה. קלסברג לדעתי. אני כותבת בפשטות על הצד האחורי, החלק של התחתית –

I thought you're cute   והמספר שלי.

מצחיק, הוא שואל אותי- "Is this for my friend or…me"

 "It's all for you"

הוא אוסף אותי מהרכבת ברכב שלו. הוא נקי. נשלט שהרכב שלו מלוכלך זה דגל אדום בעיניי, או הבית ,זה לא משנה את צבע הדגל .
יש כאלה שלא יסכימו איתי וזה בסדר, אבל אני מעדיפה להכאיב לנשלטים שהחיים שלהם מסודרים וזה הפורקן שלהם, הבריחה שלהם, הצורך הכנה ביותר שלהם, הקריפטונייט שלהם, הרבה יותר מהנה להשפיל מישהו מסודר, שסגור על החיים שלו. לכופף מישהו זקוף.

פגשתי אותו במסיבה של הסצנה.
הוא לא מצא עם מי ללכת אז שאל חבר אם הוא רוצה לבוא איתו ושיעמידו פנים ביחד שהם גייז. החבר התחיל בשירותים עם מישהי וכשהוא פגש אותי החבר היה באחד החדרים איתה ועם בן זוגה. ילד יפה , שיער בהיר, בשנות ה20 המאוחרות אבל עם דילוג של ילד. או הליכה מהירה כזאת, צבאית, שעוד לא עברה לו. אולי זה המילואים שסיים לא מזמן מסמנים לי את הנוכחות שלהם, עם המשקעים שלהם.
דיברנו קצת על הא ודא ומה מושך אותו בעולם הזה, ומה פחות ואז חבר שלו, שבדמיון שלי בדיוק יצא איתו ביחד מעזה, יצא בבהלה מהחדר ואמר שהוא רוצה לזוז, ועכשיו. ראיתי את המבט של החבר אז לא התכוונתי להתווכח, וגם לא החמוד. אז נתתי לו את השם שלי, ואחרי כמה ימים הוא מצא אותי באינסטגרם. והנה אני פה, ברכב שלו, שלמזלו נקי.
יאמר לזכותו שהוא מנומס בפרהסיה, נעים הליך, מידות טובות. אבל הדרך שבא הוא עונה לי … התשובות הכתובות שלו ,ואו. הרבה זמן לא פגשתי בראט כזה. הוא עונה על הכל, ואפילו פלט לא מזמן ״תגידי לי אם אני עונה לך יותר מדי״. מתחשב מצידו. אבל שישאל את איקרוס שטס קרוב מדי לשמש איך זה נגמר בשבילו. כגודל העלייה, כגודל הירידה.
אבל אצלו - אני לא מתכננת לו ירידה. אני מתכננת לו נפילה. הוא חצוף, הוא אוהב לענות. אני אוהבת לראות את הדמעות בעיניים היפות שלו, מתחרט על כל השטויות שהוא כתב מאחורי המסך, אוי, כמה אני אוהבת בראטים(!).
כל פעם שהוא כותב לי איזה משהו שטותי, מבטל את מה שאני אומרת בהומור, מגלגל עיניים, אני לא יכולה שלא לחייך לעצמי ולחשוב על העינוי הבא שלו. כשעברנו לדבר בטלפון ובשיחות וידיאו הוא בכלל עף. ראיתי את השפתיים היפות שלו מחייכות לפני שהוא הוציא את המרד נעורים הפרטי שלו מהפה. את הנצנוץ התמידי בעיניים. אז כשהוא אסף אותי, כבר היתה לי תוכנית. תוך כדי שיחת חולין ובזמן שהוא מוצא חניה בזריזות, כבר התחלתי לעשות לו נעים בצוואר, לעסות את האוזן, להעביר את הציפורניים. במסווה כמובן, בינתיים זה רק נעימי, מה אתה נלחץ ?
ראינו את אחד השכנים שלו בדרך למטה, עם מצית ביד. במדרגות לדירה שלו, אנחנו רק שני חברים שהולכים לשבת לקפה זריז. עם יד על הלב, רציתי לעבור לגור איתו שם. באותו הרגע. היה בו משהו מרגיע מאוד, שקט מאוד ,אסוף וסמכותי מאוד ועדיין - זכיתי שהוא יוותר על האוטונומיה שלו, הגופנית והנפשית בשבילי, ואני לא מתלוננת בכלל כי הוא גם חתיך למות. אפשר לקנא. הוא מטפס במדרגות לפניי בדילוגים, ואני לא טובה יותר מאף גבר, הישבן שלו חמוד ומפזז במדרגות בכפולות של 2. הוא מסתובב אליי בחיוך עם התיק שלי עליו ואומר ״ הגענו!״. הוא מניח את התיק בצד וקופץ למטבח. ביקשתי ממנו שיכין לי קפה, ומי שמכיר אותי יודע - אני שותה רק עם שיבולת שועל.
אני חולצת נעליים ורואה אותו מגניב מבט. סוטה קטן שלי.הוא מניח את הקפה שלי על שולחן נמוך בסלון, במאפרה יש חצי פייסל. ״את רוצה לשמוע משהו?״ בגדול, אותך, נאנק. אבל נאנק. שזה לא נאנח מבחינתי, ולא גונח, ולא נושם עמוק, ולא מתרפק, אני רוצה אותך נאנק. על גבול הבוכה. אבל רק רגע, כבר נגיע לשם.
״כן, מה שבא לך.״

הוא אוסף אותי מהרכבת ברכב שלו. הוא נקי. נשלט שהרכב שלו מלוכלך זה דגל אדום בעיניי, או הבית ,זה לא משנה את צבע הדגל .
יש כאלה שלא יסכימו איתי וזה בסדר, אבל אני מעדיפה להכאיב לנשלטים שהחיים שלהם מסודרים וזה הפורקן שלהם, הבריחה שלהם, הצורך הכנה ביותר שלהם, הקריפטונייט שלהם.
והרבה יותר מהנה להשפיל מישהו מסודר, שסגור על החיים שלו. לכופף מישהו זקוף. פגשתי אותו במסיבה של הסצנה.
הוא לא מצא עם מי ללכת אז שאל חבר אם הוא רוצה לבוא איתו ושיעמידו פנים ביחד שהם גייז. החבר התחיל בשירותים עם מישהי וכשהוא פגש אותי החבר היה באחד החדרים איתה ועם בן זוגה. ילד יפה , שיער בהיר, בשנות ה20 המאוחרות אבל עם דילוג של ילד. או הליכה מהירה כזאת, צבאית, שעוד לא עברה לו. אולי זה המילואים שסיים לא מזמן מסמנים לי את הנוכחות שלהם, עם המשקעים שלהם.
דיברנו קצת על הא ודא ומה מושך אותו בעולם הזה, ומה פחות ואז חבר שלו, שבדמיון שלי בדיוק יצא איתו ביחד מעזה, יצא בבהלה מהחדר ואמר שהוא רוצה לזוז, ועכשיו. ראיתי את המבט של החבר אז לא התכוונתי להתווכח, וגם לא החמוד. אז נתתי לו את השם שלי, ואחרי כמה ימים הוא מצא אותי באינסטגרם. והנה אני פה, ברכב שלו, שלמזלו נקי.
יאמר לזכותו שהוא מנומס בפרהסיה, נעים הליך, מידות טובות. אבל הדרך שבא הוא עונה לי … התשובות הכתובות שלו ,ואו. הרבה זמן לא פגשתי בראט כזה. הוא עונה על הכל, ואפילו פלט לא מזמן ״תגידי לי אם אני עונה לך יותר מדי״. מתחשב מצידו. אבל שישאל את איקרוס שטס קרוב מדי לשמש איך זה נגמר בשבילו. כגודל העלייה, כגודל הירידה.
אבל אצלו - אני לא מתכננת לו ירידה. אני מתכננת לו נפילה. הוא חצוף, הוא אוהב לענות. אני אוהבת לראות את הדמעות בעיניים היפות שלו, מתחרט על כל השטויות שהוא כתב מאחורי המסך, אוי, כמה אני אוהבת בראטים(!).
כל פעם שהוא כותב לי איזה משהו שטותי, מבטל את מה שאני אומרת בהומור, מגלגל עיניים, אני לא יכולה שלא לחייך לעצמי ולחשוב על העינוי הבא שלו. כשעברנו לדבר בטלפון ובשיחות וידיאו הוא בכלל עף. ראיתי את השפתיים היפות שלו מחייכות לפני שהוא הוציא את המרד נעורים הפרטי שלו מהפה. את הנצנוץ התמידי בעיניים. אז כשהוא אסף אותי, כבר היתה לי תוכנית. תוך כדי שיחת חולין ובזמן שהוא מוצא חניה בזריזות, כבר התחלתי לעשות לו נעים בצוואר, לעסות את האוזן, להעביר את הציפורניים. במסווה כמובן, בינתיים זה רק נעימי, מה אתה נלחץ ?
ראינו את אחד השכנים שלו בדרך למטה, עם מצית ביד. במדרגות לדירה שלו, אנחנו רק שני חברים שהולכים לשבת לקפה זריז. עם יד על הלב, רציתי לעבור לגור איתו שם. באותו הרגע. היה בו משהו מרגיע מאוד, שקט מאוד ,אסוף וסמכותי מאוד ועדיין - זכיתי שהוא יוותר על האוטונומיה שלו, הגופנית והנפשית בשבילי, ואני לא מתלוננת בכלל כי הוא גם חתיך למות. אפשר לקנא. הוא מטפס במדרגות לפניי בדילוגים, ואני לא טובה יותר מאף גבר, הישבן שלו חמוד ומפזז במדרגות בכפולות של 2. הוא מסתובב אליי בחיוך עם התיק שלי עליו ואומר ״ הגענו!״. הוא מניח את התיק בצד וקופץ למטבח. ביקשתי ממנו שיכין לי קפה, ומי שמכיר אותי יודע - אני שותה רק עם שיבולת שועל.
אני חולצת נעליים ורואה אותו מגניב מבט. סוטה קטן שלי.הוא מניח את הקפה שלי על שולחן נמוך בסלון, במאפרה יש חצי פייסל. ״את רוצה לשמוע משהו?״ בגדול, אותך, נאנק. אבל נאנק. שזה לא נאנח מבחינתי, ולא גונח, ולא נושם עמוק, ולא מתרפק, אני רוצה אותך נאנק. על גבול הבוכה. אבל רק רגע, כבר נגיע לשם.
״כן, מה שבא לך.״
הדירה שלו שטופת שמש בין ערביים, שמש של תל אביב, אוח תל אביב. הוא גר קרוב לעזריאלי, אבל באופניים זה משהו כמו עשר דקות מהים. שזה קרוב, אבל לא קרוב מדי, ועדיין מרגישים טיפה של בריזה מהים באוויר אם מתרכזים. אם ממש מתרכזים אז גם מריחים את הפייסל של השכן מלמטה. הקדם שקיעה שוטפת את הבית ואת הפנים שלו באור נעים. אני פתאום רואה את הנמשים שלו. איזה ילד יפה. הוא מחליף לגופיה כשהוא חושב שאני לא מסתכלת, ורואים את הקעקוע הגדול שלו, נפרס על הגב. קצת טרי, קצת ישן. הוא סיפר לי שהוא עשה את העץ אחריי שעברו ארבע שנים מאז שהוא השתחרר, בזמן שהוא השתכר, בירח דבש של חבר בתאילנד. העץ הישן של גולני שלוב בנמשים שלו, עם ציפור, יחד עם קעקוע המגלן הטרי שהוא עשה אחריי שאיבד אותו. העץ על הגב שלו היא שלכת מטאפורית כואבת מדי. דווקא בתקופה כזאת? מפחדת שיהיה לי לא נעים לראות את זה כשאעשה לו פגינג כי בכל זאת, אנחנו חיים ביקום של אחריי ה7/10. אבל נחצה את הגשר הזה כשהוא יהיה על ארבע וינשום עמוק.

לפעמים כשקשה לי להתרכז מילים יוצאות לי עקום. הרבה פחות משחשבתי שהן מצחיקות בראש שלי , הרבה יותר מבלבלות. לא בטוחה מה הצד השני חושב, כי אם אני לא בטוחה איך אמרתי, איך הצד השני ידע לקבל ?

ככה עליתי על הלהיט " מאמי,  אתה רוצה שנתמזמז עם אברי הרבייה שלנו ?"

אתה מסיט ראש מבולבל מהטלוויזיה. "אני רוצה מה? "

אני חושבת לעצמי שלא משנה. בטח אחד הרגעים האלו, שהכבלים בראש היו מחוברים, אבל לא לחור שלהם – הכבל הירוק אל החור הצהוב, כמו לנסות להכניס כבלים לא נכונים בטלוויזיה.

אני חוזרת לחפש דירה ביד2 ,אני רוצה קרוב לים הפעם. אני רוצה לחזור לרוץ כל צהריים על החוף, להרגיש את תל אביב, את הטיפות הקטנות על הפנים שלי מהזיעה ומהמלח.

אני מרגישה יד חמה על הגב שלי אבל לא מסיתה מבט. מי שחיפש דירה בתל אביב יודע כמה זה מסוכן. צריך להיות עם היד על הדופק.

אתה שואל שוב מה אמרתי, וזה יום כזה – שהמילים לא יוצאות לי.או שהן יוצאות לי עקום או שהן לא יוצאות בכלל. אז הפעם הן לא יוצאות בכלל. אתה מניח את היד שלך על הלחי שלי בעדינות ואני מנסה להתכרבל לתוך כף היד שלך. נמאס לי להיות מבוגרת ואחראית. אני צריכה רגע סשן, אני צריכה שתיקח ממני את האחריות, את כאבי הראש, את הלחץ של לראות דירה, את הלחץ של הלימודים.

ומי שקצת מכיר אותי יודע שאני שונאת להודות - אני צריכה רגע להרגיש קטנה. המטפלת שלי היתה אומרת לי כל הכבוד על הפגיעות. אבל כן, אני צריכה להרפות רגע , לרוקן את המוח, לחזור למערה של אפלטון.

אתה מקים אותי לחיבוק. לפעמים אתה פשוט יודע מה אני צריכה. ומי לא רוצה לגמור ברצף  או להשפריץ בלי הפסקה ? אבל זה שונה. זה לא מה שאני רוצה – זה מה שאני צריכה. להרגיש קטנה. אתה לוקח חצי צעד אחורה ומחזיק אותי מפרקי כף היד. נשיקה במצח. נשימה עמוקה.

בתנועה אחת אתה מסובב לי את שני מפרקי כפות הידיים פנימה, מצמיד אותן לחזה שלי, מצמיד אותי לחזה שלך. אוחז בשתי הידיים שלי ומוביל אותי למשטח המרופד, שבאופן נוח מונח פרוס כמה מטרים מאתנו. אתה מושך לי את הידיין בזווית שמכריחה אותי לכרוע לפנייך. אוי, איך אני אוהבת.

_____________________________

היינו  באיזה פסטיבל בחו"ל לא מזמן, מעבר לשיבארי היה גם הרבה מידע רגשי וטכני מעניין . באחת הסדנאות , שנועדה לעודד שיחות עמוקות יותר בין פרטנרים דיברו על תפיסת היופי האינדיבידואלית שלנו וכמה היא שונה. המנחה ביקשה מהצד המוביל – ממך, למקם את הצד המובל – אותי, במנח שבו אני הכי יפה בעינייך. ברגעים כאלה אני רואה כמה כולם וונילים לידך - כי בין חיבוקים למנחים אומנותיים של אירופיים קפוצים פשוט חשפת את התחת שלי מול הקהל, מול הזוג הגרמני שלא תפס מקום ורק הסתכל מהצד, והנחת לי רגל על הראש.

כשאני התבקשתי למקם את עצמי מולך ואיך אני ארגיש הכי יפה - מיקמתי את עצמי ככה בדיוק. כורעת לפנייך. ידיים מסביב לרגל, ראש נשען על הארבע ראשי שלך. היד שלך עושה לי נעים בשיער או נחה על הלחי שלך. מרגישה ב"הקשב" . צמאה להתמסר.

_____________________________

אני מרגישה את הסיבים של המזרן על הברכיים שלי. הראש שלי שעון על הרגל שלך. אתה קצת מתכופף ומלטף לי את הגב, נותן ספאנק קטן בתחת.

" מוכנה? "

"מאוד."

"בואי לפה רגע ילדה יפה."

אני מרימה את הראש מהטלפון, זרוקה על הספה בסלון שלך. ממש לא בא לי לבוא לשום מקום. קיבלתי 80 במבחן האחרון, ובין לאסוף את עצמי מלהתבאס ללשכנע את עצמי לשבת ללמוד גם אם תקרא לי יפה, נסיכה, פרח – אני לא רוצה לקום. אני כל כך, כלכך לא רוצה לקום. אני שרועה, שקועה בשביזות, בחוץ - השרב מכה על החלונות, בפנים. המזגן מכה בי, ואני תלויה בין להחליט האם זה נעים לי או לא, בטח לאור זה שנשרפתי בקמפוס. אוי ירושלים, עיר הקודש וקרני הUV שלך. אני מרגישה תלויה בין 80 לבין הלא נודע – הלא הוא מועד ב'. אבל לבקשתך אני קמה. אין לי ברירה באמת, אני יכולה להיות בראטית, אני רוצה מאוד. אבל היצר לספק אותך, ועל הדרך להישען על השיש הקר גובר עליי.

"מה זה פה? "

אתה מצביע על חצי מעגל, כתם  של קפה שנשפך. כשבוחשים קפה, והוא קצת עולה על גדותיו ונשפך בחוסר אלגנטיות על השיש. דפוס די ברור. זירת פשע מסגירה. אני פולטת שאני לא יודעת, בחצי חיוך. מרגישה את המבט החם שלך.

יצאנו לאכול אוכל הודי היום. מקום קטן בנחלת בנימין שמזכיר לי שאני שונאת את תל אביב, אבל זה נושא לחוויה אחרת. נחמד לראות אותך בציבור, כי אתה חייב להיות שפוי. הכוח עובר לידיים שלי. בראטיות בציבור לעומת זאת זוכות להנות. שפוי אגב, זו מילה סובייקטיבית. אני קוראת לך "סייקו" בצחוק בחדרי חדרים, כי לפעמים נשמע כאילו העינויים שלך הגיעו מchan4 .  אולי מאופק זו מילה טובה יותר. אחריי שאכלנו שמתי לך ראש על הברך.
השולחן – פינתי.
המזגן – מעלינו.
הצוות – יכול לראות.

והיה משהו כ"כ מרגיע, בלשים לך את הראש על הברך, בפרהסיה. זה לא מיני בכלל, ולצופה מהצד זה גם לא בדס"מי בכלל. כמה נעים זה להרגיש אותך, מלטף אותי ברכות, מעביר יד על השיער, על הפנים שלי. אני רגילה לקיצוניות, לסטירות בפנים, לבכי, לרוק. אז דווקא בנחת היה משהו שונה. אז לענות לך , "אני לא יודעת" , כאשר אני בבירור יודעת, היה להגיד – זהו. סיימתי עם הנחת שלך. חזרה לרגיל והמוכר. זהו סופה של הפסקת האש ואני צריכה קצת אקשן. בטח לאור כוס הסטרבאקס שלי, העומדת על השולחן בסלון. אגלי זיעה של התעבות נוזלים על צדדיה.

לכל אחד יש אוסף. אני נתקעתי בייסיק וויט ביצ' אמריקאית (שאינני) ואצלי אלו כוסות רב פעמיות של סטרבקס. אז יש לי אוסף של לבבות שבורים וכוסות סטארבקס.

אתה מרים גבה אבל נשאר שקט. (שקט ?). אני שומעת את המוח שלך רוקח, זומם. את גלגלי השיניים שמרכיבים את העינויים שלי, שמחרמנים אותך,  עובדים. אני בראש שלך. אתה מתקרב אליי ואני כבר תוהה לעצמי מה תהיה ההרפתקה הבאה. אתה הולך לסטור לי בפנים? לחנוק אותי עד דמעות עם הזין שלך? עם היד שלך? לצבוע את הישבן שלי בצבעי ארגמן כעונש על כך שעניתי לך?  או גרוע יותר.. את הכוס שלי ? הירכיים הפנימיות ? אדרנלין ואקשן זה שילוב מסוכן. התמכרות קשה מלהתמודד איתה,להיאבק בה, אליה אני שבה שוב ושוב, מוצפת מהריגוש במחשבה על הסיכון, העמידה בפני התהום טרם הנפילה.

מוזר, אולי יכולתי להיות פסיכולוגית טובה אלמלא הייתי מוכרת את דעתי ונפשי להנדסה. אני חושבת שהייתי יכולה להיות אחת טובה כי אני מסתכלת עליך ורואה את השינוי הקטן, הכמעט בלתי ניכר בפנייך. העין שלך קצת קופצת ואתה מטה את הראש ימינה, כחושב. אם הייתי חצופה באמת הייתי שואלת בבטחון – על מה אתה חושב? המוח הקטן שלך מסוגל בכלל לחשוב בבירור? ככה הייתי מדברת לגור שלי פעם, אבל אני אוהבת את הגפיים שלי יותר מדי כדי להוציא דבר כזה מהפה, בראטית ככל שאהיה.

אתה מתקרב אליי, עכשיו? עכשיו להיות מאוימת? עכשיו לחשוש ממך?  אתה אוחז בפניי ומביא לי נשיקה רכה. מסתכל לי בעיניים ומניח עוד אחת על השפתיים שלי, ברוך. כמה רך אתה כשאתה רוצה. אתה מנשק אותי ארוכות במטבח, משעין אותי על השיש הקר. חובק את האגן שלי, מקרב אותי אלייך דרך היד שמונחת בין השכמות.

אתה מנשק לי את הצוואר, לאט, רטוב, רך (!!). ברגע שהשפתיים שלך מתנתקות מהצוואר שלי, ויורדות קצת לעצמות הבריח עוברת לי צמרמורת בגוף מהקור של המזגן שפוגע ברטיבות שהשפתיים שלך השאירו. אתה מלטף לי את שד ימין, ומתכופף עוד קצת ועוד קצת. מנשק, מלקק בעדינות את האגן שלי ואז קצת מתחת לפופיק. מדלג על נקודות אסטרטגיות ומנשק לי את הירך החיצונית, ואז הפנימית, ואז קצת מעל הברך. אתה כורע על ברך אחת, מרים את החצאית שלי ומסיט את התחתון שלי. האוויר הקר פוגע לי בשפתיים שהחלו להירטב.

אולי זה מה שהייתי צריכה, ירידה טובה. אולי זה מה שיוציא ממני את הבראטית, את החוצפה. אני מנסה לא להתרגש יותר מדי ונושכת את החלק הפנימי של הלחי שלי. פצע בתוך הפה הוא מחיר נמוך לשלם בתמורה לשמירה על הפאסון שלי. אתה מנשק רגע מימין, ואז משמאל ואז מעביר לשון חמה על הדגדגן שלי. אני מנסה לשמור על קצב הנשימה שלי. לא להסגיר שדווקא לרוך והחום שלך יש את היכולת להמיס גם את מלכת הקרח האוקראינית שאני מדמיינת שאני.

אתה טוב במכניקה. לכן זה רק הגיוני שאתה מרים את רגל ימין שלי ,דרך אחיזה בברך, ומניח אותה על הכתף שלך. אתה מניח יד אוחזת על הישבן שלי, משאיר את השריר שלי חם, להימנע מכיווצי שרירים. אתה סועד אותי, אין ביטוי אחר. אוסף אותי אל פיך, מחזיק אותי שלא אזוז. מוסיף אצבע, מקמר אותה בדיוק לזווית שלי מבפנים. התחושה הזו, אני כ"כ אסופה בפה שלך, כ"כ מפוסקת עם האצבע שלך, כ"כ פגיעה אבל כ"כ בשליטה על הפנים שלך. מכדור של לחץ ואנטיפטיות אתה נותן לי להתרפק על הפנים שלך, ובתזוזה קצת קדימה וקצת אחורה, עם היד בשיער שלך אני מרפה מכמעט הכל.

אתה מתרומם חזרה באותה הדרך שירדת. נשיקה על הברך, ואז על הירך הפנימית, ואז החיצונית, ואז קצת מעל הפופיק.

"נהנת? "

אתה מחייך אליי בזדון.
"בטח שנהנתי תותי, איך אפשר שלא? "

"אני שמח לשמוע. יחד עם זאת צר לי להודיע לך שאת לא הולכת להרגיש את הזין שלי בתוך בקרוב. כלומר, בטח לא בכוס. אולי תזכי לרדת לי או שאני אשתמש לך בתחת, אני מבטיח להרחיב אותך כמובן, שלא יכאב, אבל בוודאות לא בכוס. לפחות לחודש הקרוב. בטח שלא לגמור, אבל אדג'ינג כל יום. את תבכי ואני אתחרמן מזה שאת בוכה, אבל את לא גומרת ולא מרגישה אותי בתוכך בקרוב."

הצבע יורד לי מהפנים. רכבת הרים של רגשות. עוד לא הספקתי ליהנות מהלמעלה, כבר אנחנו מגיעים אל הלמטה ? מה? למה? למה צריך את העונש? מה קרה? מה חטאתי הפעם, אלוהים? מה הפעם, יא זין?

"אני בראש שלך. תפסיקי לקלל אותי במחשבות שלך ואני גם אענה לך על השאלה שאת בטח שואלת את עצמך – מה? אבל למה? " , כדי להוסיף לעלבון אתה משנה את הקול שלך בצורה ילדותית ומעקם פנים כשאתה מציג את השאלות שכמובן עוברות לי בראש. משפיל אותי ברוך ,כאילו הייתי ילדה קטנה שחוזרים אחריי מה שהיא אומרת.

אתה מחווה בפשטות לכתם הקפה שהשארתי על השיש, מחייך.

"לא יודע."

הפעם אני מתחילה מחלק ב' של הסשן.
מאיפה שחשבתי שנגמר ורק נהיה יותר. בכוונה אין פועל לפני תואר הפועל.
"היית שפחה טובה. היית שפחה ממש טובה. " אתה אומר כשאתה מתיר את כיסוי העיניים שלי. ומשאיר אותו על הצוואר. אתה אומר "שפחה שלי" ומחייך אתה נראה קצת כמו סמיילי. יפה לך מחייך.
אני עם שיער פרוע, כיסוי עיניים ספוג דמעות ורוק שנזל לי על הפנים ואתה מחייך. הפרצוף שלך זומם ואני עוד לא יודעת. אתה משתיל לי נשיקה על המצח ומתחיל לפרק את רתמת החזה שהשארת אותי בה. לא יודעת כמה אני אוהבת להיות שפחה, אבל בהתחשב שזה תמהיל די הוגן של צעצוע, זונה וחור נראה שאין מנוס מלדייק במושגים.ואם כבר, אם מוסיפים "שלי" אחריי העלבון, זאת מחמאה.
כשאתה לקראת סוף הפירוק ועם החבלים עדיין על הכתפיים אני מצליחה כבר לצאת לבד מהם. "סליחה שלא חיכיתי, כבר אין לי סבלנות" .
אתה לוקח אותי ומפיל אותי להתחבק איתך על הספה. על השולחן יש צלוחית עם שפיך שאמרת שאסור לי לבלוע.
אני שקטה ואחריי סשן ,מתכרבלת לך אל החזה. אתה נותן לי עוד נשיקה במצח. מצחיק. בפעם הקודמת שדיברנו אמרתי לך שזה מצחיק שעוד לא יצא לנו לעשות סשן אמיתי, עם העינוי וההתמסרות המנטאלית ועכשיו אנחנו כבר אחריי.
אני מציעה שנלך להתקלח. אני זוממת בגדול, לעשות לך ממש נעים. אני גם אוהבת להעניק מגע, ונראה לי שהיית מאוד נהנה ממסאז' מושקע. אבל אני לא אגיד את זה, בכל זאת רשום 100% בראטית בפרופיל.
"לא סיימנו, את יודעת."
"חבל, יש לי טריק להראות לך."
"אה ,מעולה". חוזר לך החיוך הזומם.
"על אילו עוד עינויים חשבת? "
"מה הטריק שלך ?" "אני לא יכולה לספר. רק אחריי שנתקלח." "בסדר. אז תעשי לנו משהו חם לשתות בינתיים. "
לא יודעת מה אני לובשת או לא, אבל אני זולגת למטבח תוך כדי שאנחנו מדברים על המבחן האחרון. צולעת בחצי כוח. אני הולכת לקבל הערות מהמרצה שלי בראשון הקרוב ואז לזיין לך את השכל לגביהן כשנהיה בפראג, כדי כדי שכשנחזור וננחת למועד ב' שלי אני אשפר את ה80 המבאס הזה. כשאתה שואל אילו נושאים לדעתי אני מתחילה לזלוג להסברים לגבי קטיונים ואורביטלים. עוד לא סיפרתי לך על ספינים כדי לא לבלבל, אבל בוודאות תשמע עליהם בפראג. אני משוכנעת שאשפר את הציון במועד ב', כי דרושה רמה גבוהה מאוד של ריכוז כדי להצליח ללמד אדם על קטיונים מאפס ובמקביל - לנסות להבין למה שמרנו את השפיך שלך ולא נתת לי לבלוע או לירוק. במקביל, הטעם של הקונדום שלך עדיין בפה שלי. הקפה שלי יצא טעים והתה שלך יצא בהיר, אז כולם מרוצים. אני מבולבלת. אתה רוצה לשים לי את השפיך בקפה ?
אחריי הקפה (נטול השפיך), במקלחת אתה יוצא רגע וחוזר עם הקערית שלך. מה זאת חיית המחמד המוזרה הזו. אני מסבנת את הציצי בינתיים ואתה משתהה ,"לא חבל להתנקות לפני שאני מלכלך אותך? "
"מה ? בא לך שוב? "
אתה עוצר רגע, מחכה.
"את רוצה שאני אשתין לך בפה? "
ואו. איזו שאלה מעציבה. ברור שלא. אני נזכרת תוך כדי בך עוצר לשתות מים תוך כדי הסשן. כמה מתוכנן.
"לא. יש לי טעם טעים של קפה בפה."
"אה. אם ככה נצטרך להוסיף לזה משהו טעים. אני יודע גם בדיוק מה. "
אתה פוסע רגע החוצה, ומביא את הקערה של השפיך. "אל תראי כ"כ עצובה" , אתה טובל אצבע בשפיך ומורח לי אותו על הלחי.
"אני לא רוצה שפיך על הפנים" ,אני מגמגמת החוצה. "אה, טרי את אוהבת ואת זה לא? " "זה שפיך עם עפיצות. "
אתה ממשיך למרוח אותי בשפיך שלך. כשאתה מורח לי על השפתיים עולה ניחוח השפיך שלך לאף שלי. אוף, למה זה ככ מחרמן אותי. עכשיו אני יודעת שאני נראית עצובה. אני עצובה. אני לא עצובה כי רע לי, אלא אני מושפלת. ממש. השפלה כזו שמרגישים בבטן ובלחיים מהבושה. נמרחה לי גם המסקרה.
אתה מלטף לי את השיער מאחורה ואז מושך, מסמן לי לרדת על הברכיים. אני מתחילה לבכות.
" אל תבכי כ"כ חזק. אני לא יכול להשתין עלייך אם עומד לי. "
אני חצי בוכה וחצי צוחקת. אני מנסה להתרחק ממך כשאני על הרצפה של האמבטיה, אבל נדחקת לפינה ואין לי לאן לברוח. אני מסתכלת עלייך מלמטה, תוהה כמה אפשר לדחות את הקץ.
ואז.
אז אתה קצת משתין עליי. ואז הרבה. ואז הזרם שלך ממשיך לצאת ופוגע לי בעיקר בפנים ובחזה ושוב בפנים. יש הפוגה בשתן והבכי שלי מתחזק. אתה חוזר להשתין עליי ואני ממשיכה לבכות. הפנים שלי עדיין כואבות מכמות הפעמים שסטרת לי ועכשיו להרגיש את הזרם שלך על הלחיים מזכיר לי את זה ומעצים את ההשפלה. ואו. זאת השפלה. כזו שמרגישים בכל התאים והנימים בגוף, כזו שמגמדת את הכל בחיים. כזו שמרגישה כמו אבן ענקית ובוערת, אבל קפואה במקביל בבטן ובחזה. השפלה בוערת, שמתיישבת בגרון ומאדימה את הלחיים.
אתה מתכופף אליי ומציע לי לקום. אני מעדיפה להישאר לבכות קצת על הרצפה. להתבוסס בבושה. אני זוכרת שאתה מדבר, אבל אני קצת מרחפת. אתה חמוד נורא ושוטף לי ברכות את הפנים. אני קמה להתחבק איתך. ואו. אני לא מאמינה שעשית לי את זה.
""זה היה כיף." אני מחייכת אלייך. יא אוהב להשפיל נשים. ״זאת הפעם הראשונה שאני בוכה מהשפלה נטו, אתה יודע? "
"אוי. אני אוהב לשמוע את זה. כאילו לקחתי לך עוד חלק בבתולים. ואפילו זה לא שתן של בוקר. זה לא אכזרי כמו כמו מה שנתת לי לקרוא" ***
חוזרים להתכרבל על הספה. האפטרקר תמיד נעים. כמעט תמיד אני יותר מעופפת ובוהה, ואתה מחבק אותי עם כמה שיותר גפיים. זה היה נורא אבל מדהים בו זמנית. החיבוק שלך תמיד נעים, אבל אני בוהה בחלל, משחזרת את הרגע של השתן החם שלך על הפנים שלי, תוהה אם השתנן (CO(NH₂)₂) או חומצת שתן (C₅H₄N₄O₃) המרכיבים , בין היתר, את השתן, מגיבים לי עם הנתרן והאשלגן בדמעות. אגב, מסתבר שבדמעות יש גם שתנן. עכשיו כל פעם שאני אבכה אני אתחרמן, כי אחשוב עלייך משתין עליי. יצרנו בטעות התניה פבלובית.
*** -
(https://thecage.co.il/magazine,8663.html)
כבר לא נערת החידות ממומבאיי, יותר פרק 8 בעונה 6 של ריק ומורטי.

 "כבר חילקתי את עצמי לחלקים בשבילך והגשתי. המינימום שאתה יכול לעשות זה לחבר אותי חזרה. "

קיץ.

 חם.

שיקרתי.

אפריל. לא באמת קיץ, חם אבל נעים כשנוסעים על הקורקינט. בטח כשנוסעים עם שמלת קיץ (וקסדה). במעלית אלייך אני מסתכלת במראה. הנסיעה עם הקסדה והשיער הפזור קצת בלגנה אותי. לא משהו רציני, אבל בעיני ניכר.

אתה מנשק אותי נשיקה רכה, מניח את יד שמאל על האגן שלי. המיקום של היד שלך ג'נטלמני. המוח שלך לא. הוא מעוות. הוא סוטה. אני מתה על זה. הקול שלך תמיד מתוק יותר משאני זוכרת, ותמיד מתוק יותר מאיך שמצפים שהקול שלך ישמע. שומעים בקול שלך כשאתה מחייך.

אחריי הקפה צהריים אתה מסתכל על הסלאק ואני מניחה שאתה אומר לעצמך "על הזין " אבל בלב, כי בקול רם אתה אומר "בא לך שאני אקשור אותך קצת ?"

לא מאיימים על יונה עם יין, אתה יודע. בטח לא אחריי סיבוב שעשינו מוקדם יותר שרק פותח לי את החשק.

אני שמה את הטלפון במטען ובאה למשטח המרופד. מעניין, בפעם הקודמת לבשתי משהו יפה יותר ועכשיו זה קצת מוזר ללבוש רק חולצה שלך. אתה נעמד מאחורי ויד שמאל שלך עוטפת אותי מאחור. אתה לא מצמיד את הגוף שלך מאחוריי, כי במרחב הזה אתה בועט בגומץ של הברך שלי, מקפל אותה ומוריד אותי לרצפה. הבנתי את הרמז. היד שלך מייצבת אותי. אני מסתכלת עלייך מלמטה ותוהה איך אני נראית – מעניין איך הנוף שלך משם. עומד , מתמר  מעליי. בא לי לרדת לך. כל הזמן. אבל הזין שלך עבה ואתה מזיין לי את הפה כואב ואני תמיד מפחדת שזה לא נעים לך. נכנעת לספירלה של מחשבות. אתה מעביר יד בשיער שלי, ואני בדיוק חושבת אם יפה לי בחולצה שלך בהתחשב בזה שהיא דיי גדולה עליי. אתה אוחז בה מאחור ומוריד אותה. אני מופתעת.

יש תחושה פגיעה מאוד בלהיות על הברכיים מול מישהו, מולך.

יש משהו הרבה יותר פגיע בלהיות ערומה בו זמנית, כשאתה לבוש.

יש משהו הרבה יותר פגיע בלהירטב מזה.

בטח כשאתה יודע.

אתה מתחיל לעטוף אותי קצת בחבלים שלך ואני נודדת במחשבות. יש לי שיער על הפנים. אתה שומר איתי על קשר עין כי זה חשוב לי, אתה יודע. אתה מדבר איתי תוך כדי. אני מצחקקת. אתה מזהיר אותי לשמור על ריכוז ולא לזוז, כי עכשיו אני כבר על רגל אחת. אתה אוהב לעטוף את החבל סביבי ולקרב אותי אלייך. לנשק לי את המצח, את הלחי, להגיד מילים. אני משתדלת להקשיב לקול המתוק שלך, אבל זה קשה לפעמים. זה קשה מאוד כשאני ככ רטובה. זה קשה מאוד כשאני מרגישה כל משב אוויר כי הכוס שלי רטוב עכשיו בגללך. זה קשה כי אני חוששת כל רגע שאתחיל לנזול ותראה כמה אני חרמנית דרך הטיפות שלי. הכל מרגיש אופורי.

עד שאתה מרפה את אחד החבלים ואני עפה. אני מתהפכת באופן לא צפוי. עם הראש למטה. זה היה מלחיץ, מאוד. לוקח לי רגע לאסוף את עצמי. "את בסדר? "  אתה מפציע.

" כן."

"זה היה בכוונה? "

אתה אוסף אותי קצת אלייך. "כן. לא ציפיתי שזה יהיה היפוך כזה גדול אבל כן."

אני מרגישה בטוחה. אני יכולה להגיד לך אם משהו מוגזם לי.

אתה ממשיך באומנות שלך. כשאני כותבת על זה עכשיו זה קצת כמו השפיך שלך.

אתה מצייר עליי עם זה. אתה מכתים אותי בזה. אני אחת עם זה. זה נעים.

יש משהו מאוד לוקח בחבלים. מאוד רכושני. מאוד כוחני. כוחני בצורה יוצאת מן הכלל. עדין בצורה יוצאת מן הכלל. אלגנטי. כמו שחמט. כמה כתבתי על שחמט ומין, אלוהים. אבל כן. ברכות אתה לוקח ממני את האוטונומיה שלי. משהו כ"כ אלמנטרי, בסיסי, הישרדותי – שקל לך לקחת ממני. שאני נותנת לך.

כשאתה מזיין לי את הפה, כשאתה מורח לי שפיך על הפנים אני נותנת לך את הצד הזנותי שלי. המצועצע. המלוכלך. המרצה. החושב עלייך.

כשאתה קושר אותי ,בצורה סטרילית, כמו מנתח, אתה מפריד ממני את הכוח האמיתי שלי. ברגע אחד לא משנה מה אגיד. אין מה לעשות. כרגע – את בחבלים שלי. כמו להיות תחת הרדמה. זה אינטימי בצורה מחרידה ומערפלת חושים. זה מאיים כמה שזה אינטימי. תודה שזה איתך.

הורדת והעלית ושינית אותי. רגע מתאפסים על הרצפה. חצי קשורה אתה משעין אותי עלייך, מלטף ואז נותן לי סטירה בשד. אני לא בטוחה מתי אבל אתה מחזיר אותי לאוויר, הפעם בין שני הבמבוקים. חצי מפוקסת. אני רק חוזרת לפוקוס כשאני שומעת את הרוכסן שלך נפתח ואני רואה אותך מתהלך בבית. מביא משהו.

לא ציפיתי להרגיש את הזין שלך בפה שלי. בטח לא כשאני הפוכה. אני מנסה לתת לך לזין לי את הפה אבל לא מצליחה לתפוס את הקצב ונחנקת כמה פעמים. הרוק שלי נוזל לי על הפנים. הדמעות מאיימות להתפרץ. אתה עוזב את זה ומלטף לי את הראש. אני מתוסכלת.

"את רוצה שאני אקשור לך את השיער ? זה יקל לך על הצוואר."

לא יודעת. אני רוצה שתעזוב אותי אבל במקביל שלא תוריד ממני את הידיים החמות שלך. ולעזאזל כבר עם הקול המתוק שלך. אתה נותן לי סטירה קטנה בלחי. אני מתוסכלת. אני ככ חרמנית. בא לי שתוריד אותי מהחבלים עכשיו ואני אוכל להיות החור הקטן שלך. אני מרגישה שאני לא מצליחה ככה.

אתה מצמיד אל הכוס שלי, הרטוב ממילא, ויברטור.

אני לא יודעת להכיל את זה. אני כותבת עד עכשיו וידעתי להכיל הכל. אני לא יודעת איך לכתוב עלייך מזיין אותי באוויר כשאני בחבלים שלך. אני לא יודעת לכתוב על כמה כיף זה לראות את זה בהשתקפות של הטלוויזיה. אל תפסיק לעולם. הדרך היחידה שחשבתי לכתוב על זה היא כזו –

אני זוכרת שהייתי צעירה יותר ועוד גרתי אצל ההורים. ואני לא זוכרת מה קרה שתסכל אותי ואיפה הייתי, אבל תוסכלתי מאיזה חוק ולא רציתי לעשות את מה שצריך. והסתכלתי על התקרה בחדר שלי ואמרתי לעצמי הטינאג'רית – כשאני אגדל אני  אעשה מה שאני רוצה ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות. אז אני הצעירה – יו מייד איט. זה בדיוק מה שאת רוצה. זה בדיוק מה שאני רוצה.

אני מסתכלת על התקרה ואני רוצה אותך עמוק יותר בתוכי. יש משהו כ"כ מתסכל בניגוד מול הכאב התמידי של החבלים לעומת העונג שלך. אני עוד אכתוב על זה. מצד אחד – אתה מענה אותי. מצד שני – אתה ככ עושה לי נעים. הפער הזה מסחרר אותי.

אחריי כמה זמן הרגל שלי מתחילה לאבד תחושה ואנחנו מפסיקים להזדיין. אני לא מאמינה. הזין שלך היה עמוד התווך שהתקיים עליו העולם שלי עד לפני רגע, ועכשיו אתה מוריד ממני את החבלים. אני מתוסכלת. אני עצובה. הקול המתוק שלך מדבר אליי תוך כדי שאתה משחרר אותי מהחבלים ואני רק מרגישה כמו פיה שאתה מדבר איתה כשאתה לוקח לה את הכנפיים. אני מנסה לנשום עמוק.

ואני מנסה לנשום עמוק. ואני מנסה לנשום עמוק. והאוויר ... לא נכנס.

החזה שלי עולה ויורד בתסכול.

" היי .. היי ... מה קרה ? "

אתה שומע את הנשימות שלי הופכת לקצת בכי.  אני עוד לא יודעת להסביר למה. זאת היתה רכבת הרים רגשית. זה מטורף לי. להיות על גג העולם לרגע. להיות ככ שלך. להרגיש שזה נלקח ממני. שהחזירו לי את האוטונומיה ואת כל האחריות ושעכשיו אני שוב פעם צריכה להיות אחראית. הייתי ככ קטנה לרגע. אני ככ חשופה עם הניגוד הזה. לא ציפיתי לבכות. בטח שלא ציפיתי להרגיש בסדר עם זה.

"זה בכי טוב, באמת."

היה לי כ"כ אינטנסיבי ומדהים, שאי אפשר להתקיים בעולם עכשיו בלי לזכור את הרגע הזה. בלי לרצות שהוא ישוחזר שוב. אני לא זוכרת מי אמר לי פעם, שאפשר וכדאי לנסות את כל הסמים בעולם – חוץ מהרואין. הרואין גורם לאופוריה ככ חזקה שאתה לא משתחרר ממנה. היא משתחזרת לך במוח שוב ושוב ואתה רק רוצה לחזור אליה.

ככה היה לי הסקס בחבלים איתך. אני לא נגמלת מסקס איתך, וכל רגע שאתה לא מזיין אותי בחבלים זה רגע שבו אני שורדת בלי זה – אבל זה שם. בתת מודע שלי. מנסה להשתחזר שוב.

במקלחת ובכרבולים הנקיים אנחנו מחברים אותי חזרה. הגשתי לך את הצדדים המלוכלכים שלי, לקחת את הנקיים שלי גם, עשית איתם אהבה והחזרת למקום. עכשיו רק תגרד לי בכתף.