ליבי במזרח

הוא אוסף אותי מהרכבת ברכב שלו. הוא נקי. נשלט שהרכב שלו מלוכלך זה דגל אדום בעיניי, או הבית ,זה לא משנה את צבע הדגל .
יש כאלה שלא יסכימו איתי וזה בסדר, אבל אני מעדיפה להכאיב לנשלטים שהחיים שלהם מסודרים וזה הפורקן שלהם, הבריחה שלהם, הצורך הכנה ביותר שלהם, הקריפטונייט שלהם, הרבה יותר מהנה להשפיל מישהו מסודר, שסגור על החיים שלו. לכופף מישהו זקוף.

פגשתי אותו במסיבה של הסצנה.
הוא לא מצא עם מי ללכת אז שאל חבר אם הוא רוצה לבוא איתו ושיעמידו פנים ביחד שהם גייז. החבר התחיל בשירותים עם מישהי וכשהוא פגש אותי החבר היה באחד החדרים איתה ועם בן זוגה. ילד יפה , שיער בהיר, בשנות ה20 המאוחרות אבל עם דילוג של ילד. או הליכה מהירה כזאת, צבאית, שעוד לא עברה לו. אולי זה המילואים שסיים לא מזמן מסמנים לי את הנוכחות שלהם, עם המשקעים שלהם.
דיברנו קצת על הא ודא ומה מושך אותו בעולם הזה, ומה פחות ואז חבר שלו, שבדמיון שלי בדיוק יצא איתו ביחד מעזה, יצא בבהלה מהחדר ואמר שהוא רוצה לזוז, ועכשיו. ראיתי את המבט של החבר אז לא התכוונתי להתווכח, וגם לא החמוד. אז נתתי לו את השם שלי, ואחרי כמה ימים הוא מצא אותי באינסטגרם. והנה אני פה, ברכב שלו, שלמזלו נקי.
יאמר לזכותו שהוא מנומס בפרהסיה, נעים הליך, מידות טובות. אבל הדרך שבא הוא עונה לי … התשובות הכתובות שלו ,ואו. הרבה זמן לא פגשתי בראט כזה. הוא עונה על הכל, ואפילו פלט לא מזמן ״תגידי לי אם אני עונה לך יותר מדי״. מתחשב מצידו. אבל שישאל את איקרוס שטס קרוב מדי לשמש איך זה נגמר בשבילו. כגודל העלייה, כגודל הירידה.
אבל אצלו - אני לא מתכננת לו ירידה. אני מתכננת לו נפילה. הוא חצוף, הוא אוהב לענות. אני אוהבת לראות את הדמעות בעיניים היפות שלו, מתחרט על כל השטויות שהוא כתב מאחורי המסך, אוי, כמה אני אוהבת בראטים(!).
כל פעם שהוא כותב לי איזה משהו שטותי, מבטל את מה שאני אומרת בהומור, מגלגל עיניים, אני לא יכולה שלא לחייך לעצמי ולחשוב על העינוי הבא שלו. כשעברנו לדבר בטלפון ובשיחות וידיאו הוא בכלל עף. ראיתי את השפתיים היפות שלו מחייכות לפני שהוא הוציא את המרד נעורים הפרטי שלו מהפה. את הנצנוץ התמידי בעיניים. אז כשהוא אסף אותי, כבר היתה לי תוכנית. תוך כדי שיחת חולין ובזמן שהוא מוצא חניה בזריזות, כבר התחלתי לעשות לו נעים בצוואר, לעסות את האוזן, להעביר את הציפורניים. במסווה כמובן, בינתיים זה רק נעימי, מה אתה נלחץ ?
ראינו את אחד השכנים שלו בדרך למטה, עם מצית ביד. במדרגות לדירה שלו, אנחנו רק שני חברים שהולכים לשבת לקפה זריז. עם יד על הלב, רציתי לעבור לגור איתו שם. באותו הרגע. היה בו משהו מרגיע מאוד, שקט מאוד ,אסוף וסמכותי מאוד ועדיין - זכיתי שהוא יוותר על האוטונומיה שלו, הגופנית והנפשית בשבילי, ואני לא מתלוננת בכלל כי הוא גם חתיך למות. אפשר לקנא. הוא מטפס במדרגות לפניי בדילוגים, ואני לא טובה יותר מאף גבר, הישבן שלו חמוד ומפזז במדרגות בכפולות של 2. הוא מסתובב אליי בחיוך עם התיק שלי עליו ואומר ״ הגענו!״. הוא מניח את התיק בצד וקופץ למטבח. ביקשתי ממנו שיכין לי קפה, ומי שמכיר אותי יודע - אני שותה רק עם שיבולת שועל.
אני חולצת נעליים ורואה אותו מגניב מבט. סוטה קטן שלי.הוא מניח את הקפה שלי על שולחן נמוך בסלון, במאפרה יש חצי פייסל. ״את רוצה לשמוע משהו?״ בגדול, אותך, נאנק. אבל נאנק. שזה לא נאנח מבחינתי, ולא גונח, ולא נושם עמוק, ולא מתרפק, אני רוצה אותך נאנק. על גבול הבוכה. אבל רק רגע, כבר נגיע לשם.
״כן, מה שבא לך.״

הוא אוסף אותי מהרכבת ברכב שלו. הוא נקי. נשלט שהרכב שלו מלוכלך זה דגל אדום בעיניי, או הבית ,זה לא משנה את צבע הדגל .
יש כאלה שלא יסכימו איתי וזה בסדר, אבל אני מעדיפה להכאיב לנשלטים שהחיים שלהם מסודרים וזה הפורקן שלהם, הבריחה שלהם, הצורך הכנה ביותר שלהם, הקריפטונייט שלהם.
והרבה יותר מהנה להשפיל מישהו מסודר, שסגור על החיים שלו. לכופף מישהו זקוף. פגשתי אותו במסיבה של הסצנה.
הוא לא מצא עם מי ללכת אז שאל חבר אם הוא רוצה לבוא איתו ושיעמידו פנים ביחד שהם גייז. החבר התחיל בשירותים עם מישהי וכשהוא פגש אותי החבר היה באחד החדרים איתה ועם בן זוגה. ילד יפה , שיער בהיר, בשנות ה20 המאוחרות אבל עם דילוג של ילד. או הליכה מהירה כזאת, צבאית, שעוד לא עברה לו. אולי זה המילואים שסיים לא מזמן מסמנים לי את הנוכחות שלהם, עם המשקעים שלהם.
דיברנו קצת על הא ודא ומה מושך אותו בעולם הזה, ומה פחות ואז חבר שלו, שבדמיון שלי בדיוק יצא איתו ביחד מעזה, יצא בבהלה מהחדר ואמר שהוא רוצה לזוז, ועכשיו. ראיתי את המבט של החבר אז לא התכוונתי להתווכח, וגם לא החמוד. אז נתתי לו את השם שלי, ואחרי כמה ימים הוא מצא אותי באינסטגרם. והנה אני פה, ברכב שלו, שלמזלו נקי.
יאמר לזכותו שהוא מנומס בפרהסיה, נעים הליך, מידות טובות. אבל הדרך שבא הוא עונה לי … התשובות הכתובות שלו ,ואו. הרבה זמן לא פגשתי בראט כזה. הוא עונה על הכל, ואפילו פלט לא מזמן ״תגידי לי אם אני עונה לך יותר מדי״. מתחשב מצידו. אבל שישאל את איקרוס שטס קרוב מדי לשמש איך זה נגמר בשבילו. כגודל העלייה, כגודל הירידה.
אבל אצלו - אני לא מתכננת לו ירידה. אני מתכננת לו נפילה. הוא חצוף, הוא אוהב לענות. אני אוהבת לראות את הדמעות בעיניים היפות שלו, מתחרט על כל השטויות שהוא כתב מאחורי המסך, אוי, כמה אני אוהבת בראטים(!).
כל פעם שהוא כותב לי איזה משהו שטותי, מבטל את מה שאני אומרת בהומור, מגלגל עיניים, אני לא יכולה שלא לחייך לעצמי ולחשוב על העינוי הבא שלו. כשעברנו לדבר בטלפון ובשיחות וידיאו הוא בכלל עף. ראיתי את השפתיים היפות שלו מחייכות לפני שהוא הוציא את המרד נעורים הפרטי שלו מהפה. את הנצנוץ התמידי בעיניים. אז כשהוא אסף אותי, כבר היתה לי תוכנית. תוך כדי שיחת חולין ובזמן שהוא מוצא חניה בזריזות, כבר התחלתי לעשות לו נעים בצוואר, לעסות את האוזן, להעביר את הציפורניים. במסווה כמובן, בינתיים זה רק נעימי, מה אתה נלחץ ?
ראינו את אחד השכנים שלו בדרך למטה, עם מצית ביד. במדרגות לדירה שלו, אנחנו רק שני חברים שהולכים לשבת לקפה זריז. עם יד על הלב, רציתי לעבור לגור איתו שם. באותו הרגע. היה בו משהו מרגיע מאוד, שקט מאוד ,אסוף וסמכותי מאוד ועדיין - זכיתי שהוא יוותר על האוטונומיה שלו, הגופנית והנפשית בשבילי, ואני לא מתלוננת בכלל כי הוא גם חתיך למות. אפשר לקנא. הוא מטפס במדרגות לפניי בדילוגים, ואני לא טובה יותר מאף גבר, הישבן שלו חמוד ומפזז במדרגות בכפולות של 2. הוא מסתובב אליי בחיוך עם התיק שלי עליו ואומר ״ הגענו!״. הוא מניח את התיק בצד וקופץ למטבח. ביקשתי ממנו שיכין לי קפה, ומי שמכיר אותי יודע - אני שותה רק עם שיבולת שועל.
אני חולצת נעליים ורואה אותו מגניב מבט. סוטה קטן שלי.הוא מניח את הקפה שלי על שולחן נמוך בסלון, במאפרה יש חצי פייסל. ״את רוצה לשמוע משהו?״ בגדול, אותך, נאנק. אבל נאנק. שזה לא נאנח מבחינתי, ולא גונח, ולא נושם עמוק, ולא מתרפק, אני רוצה אותך נאנק. על גבול הבוכה. אבל רק רגע, כבר נגיע לשם.
״כן, מה שבא לך.״
הדירה שלו שטופת שמש בין ערביים, שמש של תל אביב, אוח תל אביב. הוא גר קרוב לעזריאלי, אבל באופניים זה משהו כמו עשר דקות מהים. שזה קרוב, אבל לא קרוב מדי, ועדיין מרגישים טיפה של בריזה מהים באוויר אם מתרכזים. אם ממש מתרכזים אז גם מריחים את הפייסל של השכן מלמטה. הקדם שקיעה שוטפת את הבית ואת הפנים שלו באור נעים. אני פתאום רואה את הנמשים שלו. איזה ילד יפה. הוא מחליף לגופיה כשהוא חושב שאני לא מסתכלת, ורואים את הקעקוע הגדול שלו, נפרס על הגב. קצת טרי, קצת ישן. הוא סיפר לי שהוא עשה את העץ אחריי שעברו ארבע שנים מאז שהוא השתחרר, בזמן שהוא השתכר, בירח דבש של חבר בתאילנד. העץ הישן של גולני שלוב בנמשים שלו, עם ציפור, יחד עם קעקוע המגלן הטרי שהוא עשה אחריי שאיבד אותו. העץ על הגב שלו היא שלכת מטאפורית כואבת מדי. דווקא בתקופה כזאת? מפחדת שיהיה לי לא נעים לראות את זה כשאעשה לו פגינג כי בכל זאת, אנחנו חיים ביקום של אחריי ה7/10. אבל נחצה את הגשר הזה כשהוא יהיה על ארבע וינשום עמוק.