למה אני כותבת בלוג בכלל?

יש אנשים שלא צריכים לעשות משהו מיוחד כדי לעצבן אותי. לפעמים נדמה לי שעצם קיומם מפריע לי בתת מודע. תמיד ניסיתי להבין, למה? הם הרי לא עשו לי שום דבר, הם פשוט הם עצמם, טבעיים כמו שאני מעודדת את כולם להיות. אז למה הם תמיד מחרפנים אותי?? אולי זה פשוט, אולי הם מזכירים לי את הדברים שאני שונאת בעצמי?

קמתי הבוקר כהרגלי, קפה, בלדות דיכאוניות ותשחץ. בוקר שישי נורמלי ומשעמם לכל דבר ועניין. מרחוק נשמעו קולות הילדים המשחקים בגינה הציבורית וצעקותיהן של אמהות דואגות הדהדו בכל השכונה. עצמתי עיניים ונשמתי עמוק. ספגתי לתוכי את אווירת השישי המקסימה וריח הבישולים של השכנה מילא את כל הבית. איך אני אוהבת שהיא אופה חלות..                                הכל היה מוכר, הכל היה משעמם, בדיוק כמו שאני אוהבת. אין כמו הנחמה שיש בשגרת יום החופש המקסים הזה. הכל הרגיש בדיוק במקום, אפילו הכלב של השכן מקומה שלישית ידע בדיוק מתי הוא צריך לנבוח. סיימתי את התשחץ והכנתי עוד כוס של קפה רותח, רכב החב"דניקים עבר ברחוב כשהוא משמיע בקולי קולות את "שלום עליכם".  זה הכה בי עכשיו, למה אי פעם חשבתי שאני צריכה לעזוב כדי למצוא את עצמי? זו אני. אני הבחורה שחנה השכנה תמיד מביאה לה חתיכת חלה, זו שלא מתעצבנת על הגינה שהעיריה החליטה לתקוע לה מול הבית כי רעש הילדים משרה בה אווירה של שמחה. זו שאוהבת את הכלב המציק של השכנים ומתה על "שלום עליכם".לסיפור הזה אין פואנטה מיוחדת, כי הוא לא צריך. הוא מושלם בדיוק כמו שהוא.
טוב, אולי חוץ מהצעקות של האמהות החרדתיות ;)

עצרי הכל
עמדי במקומך
עמדי והביטי בו
ראי כמה הוא גדול ורב
ראי כמה את קטנה ויחידה
הסתכלי על הדרך שעברת
הביטי כמה רחוקה נקודת ההתחלה
תני לעצמך טפיחה על השכם
התגאי כי הגעת כל כך רחוק ולא הובסת
עמדי זקופה
הבליטי את בית החזה
תזעקי שוב ושוב כי את גיבורה
נופפי את הבד האדום
תלחמי בו ראש בראש
עייפי אותו כדי להשיג יתרון
ברחי
ברחי כי אותו לא תנצחי אף פעם
ברחי כי נפשך תלויה בזה
רוצי מהר
תצעקי לעזרה
שילחי מסר אל השמיים
קיראי למושיע
הרימי את הדגל הלבן
פלי
פלי לשינה עמוקה
נוחי
כי תכף הוא בא.

תגע בי, תגע בי בתשוקה. אל תגע בי כי אתה רוצה את הגוף שלי. תגע בי כי אתה רוצה את כולי. עם הטוב ועם הרע. עם הצחוק ועם הדמעה. תגע בי כי הנפש שלי מעניינת אותך. תגע בי כאילו זו הפעם האחרונה שאתה נוגע באישה. תגע בי כי התאווה שלך אליי קשה מנשוא. תגע בי כי הסקרנות הורגת אותך מבפנים, הורגת חתיכה קטנה בכל פעם. תגע בי כי אתה רוצה להיות קרוב. תגע בי כי אתה רוצה להיות קשוב לקול הפנימי שלי. תגע בי כי אתה רוצה שזה יכניס אותך יותר עמוק לתוך המערבולת ששאבתי אותך אליה. תגע בי כי אני הדבר שאתה הכי רוצה.

אז יבוא יום ואנחנו נאלץ להפרד כידידים, כמו שהיינו צריכים לעשות מהרגע הראשון.וזה יכאב וזה ישרוף אבל זה יהיה רק לטובה. אני אהיה חופשיה ואתה תהיה חופשי לחזור לחייך. תחושת ריקנות קלה תעטוף אותנו ובשלב מסויים אנחנו נתרגל אליה. אנחנו נתגעגע בהתחלה, כמו שלא התגעגענו הרבה זמן. כי שנינו יודעים שהיה שם חיבור אחר, מסוג שונה לגמרי, שלא נתקלנו בו אף פעם. אני אמצא לי מישהו חדש, שיצליח להכיל ולהבין את השריטות שלי או לפחות ככה אני אחשוב בהתחלה. ואתה תחזור אליה, אבל הפעם זה יהיה שונה, כי חלק מסויים ששמור לה בלב שלך נמק. בלילות בודדים וקרים אנחנו נזכר אחד בשניה ונחשוב על לשלוח הודעה ואולי אפילו ננסח אחת כזו מדי פעם, אבל היא מהר תמחק והמחשבה המנחמת הזו תחזור למגירה קטנה בתוך הלב שלנו. ויום יבוא ואולי, רק אולי שנינו נביט לאחור ונבין איזו טעות עשינו.

כבר הרבה זמן שאני חושבת על להתחיל לכתוב בלוג, לא בשביל הפידבקים אלא בשביל עצמי. משהו לטפח שיעביר לי את הזמן, מן סוג של יומן שאני אתחייב אליו (לפחות מקווה). אבל איך מתחילים? על מה כותבים? אולי אתחיל במודעת דרושים שממוקמת במקום הלא נכון?

דרושים אנשים שיתנו לי השראה. השראה לפתח את עצמי בנושא שאני מזניחה כבר תקופה ארוכה, הכתיבה שלי. כתיבה תמיד הייתה חלק משמעותי בחיים שלי. בכל תקופה קשה שעברתי הדף והעט היו החברים הכי טובים שלי, הם תמיד היו זמינים לי ותמיד הקשיבו, גם אם לא רצו, מה שאי אפשר להגיד על אף אחד שקיים בחיי. אז כתבתי וכתבתי במשך תקופה ארוכה, בניסיון להכיר את עצמי ולהגיע לתובנות עמוקות. בשלב מסויים הכישרון נגלה בטעות כשסיפור קצר שכתבתי נפל בטעות ליד אחת מהמורות שלי בתיכון, נפל לי דף מהכיס ועליו סיפור אהבה קצר ומתוק שרשמתי. היא כמובן התלהבה והתחילה לדרבן אותי לכתוב בכל הזדמנות. אז המשכתי לכתוב ולרשום ולשרבט סיפורים קצרים וארוכים מכל הסגנונות ומכל המינים, כל יום כל היום עד שכבר לא יכלתי. לפני שנה נתקלתי במשבר הכי קשה שעברתי- נעלמה לי ההשראה. אין על מה לכתוב ושום דבר לא הצליח לעורר אותה בחזרה לחיים ליותר מכמה שעות. אז אנא מכם אם מצאתם השראה אבודה, הבעלים שלה נמצאת כאן דואגת וחוששת לחייה.