היא ואני יושבים בבית קפה נחמד בעיר. נפגשנו לתאם ציפיות ולקבוע גבולות, כדי שנוכל לעבור שלב. "למה את מצפה?" שאלתי בהתרגשות. בניגוד אליה, זו הפעם הראשונה שיצאתי לדייט כזה. היא חייכה. "אתה אוהב פרטים, אה?" "תמיד" עניתי. "מייד אפרט לך, אפרט לך הכול, וגם אתן לך זמן לשאול שאלות". "תודה רבה לך, על הזמן לשאלות" עניתי במלמול. "אבל לפני זה", היא המשיכה, "אני רוצה להקריא לך שיר". "כתבתי אותו לפני זמן קצר, והוא מציג את החזון שלי" היא אומרת בהתרגשות ומחפשת בתיקה נייר כלשהו. אני שם לב שהיא מעט לחוצה, וזה מעורר אצלי ספק. איך אישה כמוה לחוצה מהסיטואציה הזו? אני רוצה להעיר איזה הערה שנונה על המצב, אבל קול פנימי עוצר אותי. היא לא שכחה את תפקידה, הוא אומר לי, ואם למרות זאת היא לחוצה זה מעיד על חשיבותו של השיר בשבילה. אם אין לך משהו חיובי להגיד אז תשתוק. "אשמח לשמוע את השיר", זה המקסימום שהצלחתי למצוא. "רק שתדע", היא אומרת "ארבעת הבתים הראשונים הם שלי, כיאה למעמדי ולתפקידי, הבית החמישי והאחרון הוא שלך, אם תרצה, כי זה מה שנשאר". אין לי מה לענות. היא מיישרת את הנייר ומתחילה להקריא:
אני רוצה.
בית ראשון:
אני רוצה שתבטח בי.
אני רוצה שתאמין בי.
אני רוצה להרגיש עליי את עיניך.
אני רוצה לשלוט בכל פעימה מפעימות ליבך.
בית שני:
אני רוצה לשמוע את קולך.
אני רוצה שתראה אותי בבירור.
אני רוצה שתבין אותי.
אני רוצה להרוס אותך ולבנות מחדש.
בית שלישי:
אני רוצה את הפנטזיות שלך.
אני רוצה את האנרגיות שלך.
אני רוצה לקבוע את מעשה ידיך.
אני רוצה שתכרע ברך בפני רצונותיי.
בית רביעי:
האם תראה אותי גם כשעיניך עצומות?
האם תבין אותי גם כשלא אדבר?
האם תרגיש אותי גם כשאהיה רחוקה?
האם תשמע את קולי גם כשתהיה לבד?
בית חמישי:
אני רוצה לשמוע את קולך באוזניי.
אני רוצה להאמין בכל דבר שיבוא ממך.
אני רוצה לראותך גם כשעיניי יהיו עצומות.
אבל הכי אני רוצה לכרוע ברך בפני רצונותייך.
השתררה שתיקה קצרה. אני חייב להודות בפניכם, בכללי אני אדם די קר מזג ואדיש, אבל השיר הזה ערער אותי לגמרי. נשימתי נהייתה כבדה במהלך השיר. התרגשות ותשוקה ישבו לי על החזה והצוואר וחנקו את גרוני. עיניי, מן הסתם, היו בורות אפלים ופעורים של תאווה. למבוכתי, גיליתי שאני עומד שם למטה, דבר שלעיתים נדירות קרה לי בפומבי. הסתכלתי עליה כשהחזירה את הדף לתיקה. ידיה רעדו מעט. קולה ירד ככל שהתקדמה בשיר. עיניה נצצו מהתרגשות. "מה אתה חושב?", היא התחילה לשאול אותי, בקולה האיתן והרגיל שבו דיברה לפני מספר דקות, והפסיקה את שאלתה באמצע כשהסיבה אליי את עיניה היפות. היא רואה את הבעת פניי ומבחינה בנשימתי הכבדה. חיוך דק עולה על שפתיה. "הבנתי" היא אומרת, ואני שומע בקולה את הציפייה. הבטתי אל תוך עיניה. נדהמתי איך העיניים האלה, שעד לפני מספר דקות, היו סתם עוד זוג עיניים יפות , פתאום הפכו להיות, זוג עיניים אלוהיות.