"למה לך אין בלוג? לא רוצה שיכירו אותך לעומק?"
וואלה, תוהה לגבי זה.
אף פעם לא כתבתי, לא ממש, רק סיכומים קצרים כאלה של יום באיזה טיול שעשיתי בחו"ל, אתם יודעים, כדי שלא אשכח פרטים וחוויות שעברתי... בכל זאת, כל הטיולים שלי ב-5 השנים האחרונות נעשו סוליקו, אז אין מי שיגיד "וואי זוכרת את העלייה המטורפת ההיא שכמעט התעלפנו בה אבל אז הגענו לפסגה וזה היה מדהים ומרגש עד דמעות?"
טוב, אני קצת סוטה. מהנושא.
אז אף פעם לא כתבתי באמת, מהלב, ועוד לתת לאחרים לדעת מזה?! מה, השתגעתי?
אני טובה בלכתוב דברים למגירה, או לפחות להריץ אותם בראש מיליון פעם עד שאני מרגישה שמיציתי את כל התרחישים האפשריים.
חוץ מזה, את מי בדיוק יעניין המסלול האישי שלי?
יש פוסטים שקראתי שהם שנונים, אמיצים, אמיתיים כל כך, פשוט גאוניים.
לא יודעת אם אני מסוגלת להגיע לרמות האלה...
ותכלס, מי ירצה לקרוא פוסטים שהם פחות מלהיות גאוניים?
"אז תתארי לעומק, את הרגשות והחוויות שלך".
מה?! לחשוף את כל התחושות?
את הפחדים? את הרצונות? החלומות? התקוות? העצבים? העצב? הכעס? השמחה?
למי בכלל יהיה אכפת...
אני מקבלת מספיק פניות פה מאנשים שלא יודעים להפנים שכולנו בני אדם לפני התפקיד שבחרנו לקחת, זה לא משנה אם שולט או נשלטת, מלכה או עבד, מתחלף או אחר...
נראה לי נחוץ שהרבה אנשים יפנימו שכולנו בני אדם שרוצים להרגיש בסדר עם מי שהם, שרוצים שיקבלו אותם.
מישהו פעם שלח לי הודעה "שלום נשלטת שלי".
תזכיר לי מי אתה?
אז אנשים כאלה יציצו בלב והמוח החשופים שלי פה וידעו להעריך את זה? משום מה אני בספק.
הבטחתי לו שאעדכן אותו לגבי מה שעולה בראשי לגבי בלוג וחוויות.
מאז עברו כמה ימים.
מאז נפתח גם בלוג.
מאז, הוצאתי את הקישקע שלי החוצה כבר פעמיים - פעם אחת פה, ופעם אחת במציאות מול המחבק (**פוסט חומת ברלין למי שלא עוקב).
אני עדיין פה, לא קרה אסון, אז נראה לי שאפשר להמשיך...
ולזה שגרם לי לתהות על הכתיבה – תראה מה עשית 😊
