מסלול מוטורי בלתי חוקי

הרבה פעמים בחיים מגיעות אלינו הזדמנויות גדולות, כאלה שיכולות להיות גם מעט מרתיעות, שלעיתים גם כרוכות במעט קשיים ו-ויתורים.

ביומיים האחרונים נקלעה אל חיי אחת כזו, שמרגישה אולי טיפה גדולה, בהחלט כרוכה בהרבה ויתור, קושי ומאמץ גדול כדי לצלוח אותה.

בסופו של דבר החלטתי לקחת אותה... עכשיו, למה אני מספרת לכם את זה?

כי זה כולל גם לקחת הפסקה קטנה מהעולם הנחמד הזה שלנו... הפסקה לא קצרה, כנראה חצי שנה.

אז לחיי הזדמנויות והפסקות 🤪

תהיו טובים (או לא), בהצלחה לכולנו בחישובי מסלול מחדש מוצלחים 🤗

שלכם,

קופרה

אני אתן לכם את המסקנה המתבקשת כבר עכשיו, כדי שתרגישו חופשי להפסיק לקרוא ברגע שתקבלו אותה.

מוכנים?

אז המסקנה המתבקשת היא שאין שום סקס בעולם, גם לא זה שמרגיש לכם כהתאמה הפיזית המושלמת שהייתה שמורה רק לשניכם, שיהיה שווה להגיע בשבילו אל התחתית. 
עכשיו אתם יכולים לחזור להתעלם מעוד פוסט שלא יזיז לכם, בזמן שזאת הנשמה שלי שיצאה פה שחור על גבי לבן.


לא חזרתי לפה מזה זמן מה.
לא רציתי. לא יכולתי. גם כשיכולתי לרגע אז הרגשתי מוצפת. ועדיין.
אז הסתגרתי. גם זה עדיין.

הכל עולה לי כל הזמן, הכל מרגיש יותר מידי, לא מצליחה להתקדם, לנשום או למצוא שקט נפשי...
נראה שכולם תמיד צריכים ממני משהו, עזרה, תמיכה, נחמה, אוזן, כתף, פה, גוף חם, לב... ומה איתי?!

גם האימונים כבר לא מספקים אותי כל כך... הדבר היחידי שהיה בשליטתי, שהחזיק אותי בשפיות ובמסגרת. מרגישה אבודה.
לא מצליחה להגיע לשום דבר... ומסתבר שעכשיו גם מפחדת לפגוש אנשים חדשים.
מעצבן! מעולם בחיי לא הייתי ככה.
מגיל קטן אהבתי דברים חדשים, אתגרים חדשים, הייתי שמחה, חברותית, תמיד רוצה לפגוש עוד ועוד אנשים,
מפגשים חדשים היו מרגשים אותי!
ועכשיו?
עכשיו הם משתקים אותי. מרגישה כמו גור קטן ומפוחד שלא מצליח להתמודד עם העולם מסביב...

כמה נזק הרשיתי שיעשו לי... 


אל תכעסו עליי... גם אל תשפטו אותי.
אתם לא יודעים איך זה מרגיש כשמורידים אותך למטה כל כך הרבה פעמים, עד שכבר אין לך אמונה בעצמך, עד שכל מה שחשבתם שידעתם על עצמכם מתערער.

גיליתי חולשה גדולה שנמצאת בתוכי, חולשה שבידיים של אנשים לא נכונים יכולה להפוך וגם הפכה להרס וחוסר ביטחון מטורף...
כאשר בידיים של אנשים טובים ונכונים הייתה יכולה להפוך לעוצמה, לגדילה, להתפתחות וטוב.




* פה הרגע לחזור למעלה ולשנן לעצמי את המסקנה.

הדבר היחידי שאי פעם רציתי...
זה להרגיש חשובה ומיוחדת למישהו.
להיות זו שאיתה הכל יותר טוב.


לא חיפשתי הבטחות או הצהרות.
חיפשתי רגש, חיבור, כנות, שיתוף...
מאמץ שיראה לי שזה אמיתי, שאני רצויה, זרועות פתוחות.
יכולת לשחרר ולהיסחף אחרי הרגש, עם חיוך על הפרצוף.

ושכל זה יגיע עם סקס. אכזרי ועדין בו זמנית.
לא הרבה דרישות, נכון?
קצת כוח, קצת רוך, קצת הכנעה, קצת כאב, קצת ליטוף, קצת שליטה, קצת משמעת, קצת חיבה, קצת קשירה, קצת חניקה, קצת פחד, קצת חום.
קצת מילים רעות, קצת מילים רכות. נו אתם יודעים, שיהיה איזון.
גם קצת אהבה.
קצת מכל דבר.


בעצם קבלו תיקון על ה-"קצת אהבה".
מזה אני רוצה יותר, אני רוצה הרבה, כן זהו, הרבה אהבה.



עם רצונות כאלה, כנראה שאני לא כל כך מיוחדת אחרי הכל...

אני שונאת להתעורר עם השעון המעורר שלך.
הוא זוועתי ברמות שאני במרחק שניות ספורות מהתקף אפילפסיה עם הבהובי האורות המחרידים האלה!!!

אני שונאת להתעורר עם השעון המעורר שלך.
זה תמיד אומר שתוך כמה דקות אתה כבר בחוץ...
מחוץ למיטה שלי, מחוץ לחדר שלי, מחוץ לבית.

אני שונאת להתעורר עם השעון המעורר שלך.
הוא תמיד מזכיר לי שהרגעים האלה ביחד קצובים, כאילו עומד לידינו איזה רס"ר שרק מחכה לאיזה רגע נעים ושליו כדי לקטוע לנו אותו.
בן של ז!$@

אני שונאת להתעורר עם השעון המעורר שלך.
כי אין לי שום סיכוי לחזור לישון ברגע שזה קורה.
אני מנסה כל פעם מחדש, נכשלת כל פעם מחדש, נשארת לשכב לידך ערה אבל רדומה כל פעם מחדש.



אני אוהבת להתעורר עם השעון המעורר שלך.
זה מזכיר לי שהגעת לפני, שויתרת על שעות שינה רק כדי להיות איתי.
זה מזכיר לי שעבר עוד לילה בו הצלחתי להירדם כשאתה לידי...
בשביל מישהי כמוני, שישנה באמת רק כשהיא לבד בספייס שלה, שמצליחה להירדם באמת רק כשיש שקט מסביב – זה...

אני אוהבת להתעורר עם השעון המעורר שלך.
כי עכשיו אני יכולה להיצמד אלייך.
עכשיו אני יכולה להעביר את היד שלי עלייך.
עכשיו אני יכולה לסובב את הגב, רק כדי להרגיש אותך מתקרב ואת החיבוק הצמוד שלך מאחור, עם יד שעוטפת.


אני אוהבת להתעורר עם השעון המעורר שלך.
כי זה אומר שאתה פה.
אצלי.
איתי.
שלי.


אז אולי תהיה נחמד ומתחשב ותבטל כבר את האורות המזעזעים?!?

סשן, סקס, זיון... איך שתרצו לקרוא לזה... זה תמיד כיף.
ועכשיו? זה כבר לא הכי חשוב.
עכשיו אני צריכה יותר מסקס.
אני רוצה יותר מסקס ולישון פעם בשבוע. יותר משיחה קצרה פעם בשבוע.
אני רוצה את הנוכחות שלך כל יום. לאו דווקא מולי, לאו דווקא בשביל סקס.
רוצה לדעת שאתה חושב עליי, שאתה רוצה ומחכה לראות אותי ולשמוע על היום שלי, שאתה רוצה לדעת מה אני עושה, אם צחקתי היום או לא ואיך הרגשתי.


שלא תבינו לא נכון, אני מוקפת באהבה של משפחה וחברים.
הקריירה שלי מרגשת ומלחיצה אותי בו זמנית, העניין לא פוסק.
אני לא בודדה.
אם כבר, המצב הוא הפוך ואין לי רגע פנוי!
בין מפגשים מהעבודה, אל מפגשים של חברים מוכרים או חברים חדשים, עם האימונים, משפחה, סידורים והבית, הרכב וכל הריגושים והעניין החדש שהוא מביא איתו לאחרונה...
ועדיין, אתה חסר לי.


כן, אתה.


רוצה שתראה אותי, שתרגיש אותי, שתחשוב עליי ותאהב את השילובים השונים בי, שתראה מבעד לחיוך התמידי שלי, מעבר לרצינות ולדמות האחראית שהשאר רואים.
רוצה שתראה את הילדה שבי, את המצחיקה שבי, את חסרת הביטחון שבי... את זו שזקוקה לחיבוק בסוף היום, שהופך את הכל ליותר טוב.
רוצה שתראה הכל ותרצה אותי בדיוק ככה.
רוצה שתגיד כמה אתה מתגעגע אליי, רוצה שתספר לי על היום שלך, רוצה לדעת הכל, להיות זו שאתה סומך עליה.

מנסה להתקרב אבל מפחדת. אתה מתאמץ להרחיק אותי.
כבר נקשרתי אלייך גם בלי שתכננתי. זה קרה ואין לי יכולת להגיד לך את זה...
לא ברור אם בכלל תגיב כשאגיד את זה, אולי תשאיר אותי בתוך שקט, פגיעה על שולחן הניתוחים, כשהחזה שלי פתוח והלב חשוף.



רוצה להיות זו שהחיוך שלה מעלה את החיוך שלך.
רוצה להיות זו שמצליחה לשפר את מצב הרוח שלך גם כשאף אחד אחר לא מצליח.
זו שתרצה לראות גם כשלא תרצה לראות אף אחד אחר.
רוצה להיות מיוחדת וחשובה.

בו זמנית מרגישה תקועה ברכב בלי בלמים, שנוסע במהירות אל הלא נודע.
לא מצליחה לעצור, תוהה אם תעזור לי לצאת או תיתן לי להתרסק אל תוך קיר.




*נכתב אל דביל אחד

*למי שצריך פרשנות, רכב נוסע = רגש שהולך וגדל.

יצא לי לקבל לא מעט אדומות בגלל המשפט הזה.
כולן עם תהייה למה דווקא חיבוק.

אבל אני מדברת פה על חיבוק אמיתי, כן?
לא חיבוק של "אהלן אח שלי, מה קורה?"
אלא כזה שבא מהלב.
בשבילי חיבוק אמיתי זה חום, אכפתיות, חיבה, דאגה, אהבה.

אז לכל הסקפטים, לכל מי שחושב שזה קיטש או אובר-סנסיטיב, הנה לכם כמה דברים על כוחו של חיבוק:
1. כולנו זקוקים למגע פיזי כדי להרגיש טוב, וחיבוק הוא דרך מקסימה לחזק מישהו.
2. מעבר להרגשה הטובה שלו, חיבוק מקל על כל מכאוב, מדכא הרגשות רעות.
הוא מסוגל להקל על לב כואב, ללא מרשם!
3. קורה שקשה לנו להגיד מה אנחנו מרגישים, בין אם מתוך בושה ובין אם זה כי הרגש מציף ולא מצאנו את המילים הנכונות.
חיבוק מעביר מסר פשוט... של הכרה, הערכה ורצון לעוד.
4. חיבוק מעביר אנרגיה, לפעמים גם נותן אומץ. הוא גובר על המקומות בהם צץ הפחד.

אומרים שלאדם נחוצים 4 חיבוקים ביום כדי לשרוד.
אז אני על אדים כרגע... מי עוזר לי לתדלק?

אמצע הלילה, השעה 03:30...
הודעה ממך ״קומה ראשונה?״
עניתי ״אכן"

נקישות קלילות עם האצבעות על הדלת, מרמזות על ביקור נסתר, כזה שלא מחפש לעשות יותר מידי רעש או למשוך תשומת לב... מטעה.
אחרי יום שלם של רמיזות מהן התעלמתי באלגנטיות, יותר נכון יום שלם שחיכיתי שתבין ותפסיק לחפש 'אור ירוק' כדי לקחת מה שאתה רוצה.
מחוץ לבר שאלת אותי "אז בא לך לכייף היום?" בחצי צחוק על הביטוי הזה שדחפתי לאחת השיחות הקודמות...
אני חייכתי את החיוך החצי מבוייש חצי שובב שלי... נו, הכרת אותו לאחרונה, זה שאומר ״אני ילדה טובה, אל תדבר אליי ככה״ ומצד שני רומז ״מתה שתזיין לי את הצורה כבר״


אמרנו ביי זמני ליד האוטו, טסתי הביתה, הספקתי להוריד נעליים ולהרגיש קצת יותר נוח... ואז הגעת.
קיבלת מיני סיור בבית, בעיקר על הדברים שחשובים... הייתי קצת לחוצה, כי איך מתחילים?
מה? פשוט לבוא ולהגיד ״תכניע אותי, אל תקבל ׳לא׳, קח את מה שאתה רוצה, עד שאפסיק להיאבק, עד שארגיש אותך בתוכי״?

קופרה! ככה לא מדברת ילדה טובה!

אז נשארתי לחוצה, התחלתי לקשקש על מיליון דברים, עד שאמרת לי להתיישב לידך, התחשק לי לשים עלייך ראש אבל זה לא החזיק מעבר ל-2 שניות וכבר משכת אותי אלייך ועלייך...
עוד 2 שניות בדיוק ורוכסן השמלה שלי יחד עם סוגר החזייה כבר פתוחים גם הם!
הלפיתות החזקות שלך המפתיעות האלה, כן בדיוק אלה, שגורמות לי להיבהל לקמצוץ שנייה ואז גורמות לתחושה של שלווה בכל הגוף כשאני מבינה שקורה בדיוק מה שקיוויתי, אתה לוקח את מה שאתה רוצה, מתעלם מהמאבק שלי, מהבהלה, מראה לי מי הבוס.


״תבחרי מילה״.
ואני עם החיוך המוכר שלי, שלא ברור אם מעצבן או מדליק אותך.
״תבחרי מילה! נו, זה לא משחק״.
לקחת לי את כל האוויר (תרתי משמע), כאילו הרגשת שהשילוב הקדוש של הכנעה פיזית, תחושת פחד קלה עם חוסר יכולת לנשום הם בדיוק מה שאני צריכה, הם בדיוק אלה שיגרמו לי להרגיש חיה, שלווה מבפנים, ובו זמנית יגרמו לי לאבד סבלנות ורק ארצה עוד, רק אמשיך לבחון גבולות, אחכה לעונש הבא, לעוד מהלך שלך שיגיד לי שאני צעצוע.

אינסוף מאבקים, פיזיים ומנטליים, רגעי פחד, שמחה, בהלה, ריגוש וכיף מתערבבים,
הראש והגוף לא ממהרים להיכנע ובו זמנית רגועים, רוצים שתכריח אותם לוותר, מחכים לרגע בו תכריח אותי לשחרר...



הכל נעלם בשנייה שהוא נכנס אליי.
הוא היה כל כך חד ונוקשה, הרגשתי שברזל חודר לי לגוף, תחושת כאב וסיפוק בו זמנית. ההרגשה הייתה שונה מכל אחרת שזכרתי.
כאילו הוא היה חדור מטרה. לא אתה. הוא!
טיל מתוחכם עם כוונות מהונדסות, שלא זזות מהמטרה, לא במילימטר, לא לקמצוץ שנייה, כוונות נעולות אל היעד ושאלוהי ה-BDSM יעזור למי שרק יחשוב על לשבש את הטיל הזה שהרגיש כל כך חד מבפנים...
עוד רגע והזין שלך היה מפלח לי את הגוף לשניים מרוב נוקשות. דאם, זה הרגיש כל כך טוב.



כשזה הסתיים הייתי מרוקנת.
מרוקנת מכוחות, ממחשבות, מהכל.
הרגשתי נקייה ושלווה.
״קופרה שלי״ אמרת.



רוצה אותך שוב...

אז הגעתי אל סוף המדרגות. האמת? לא הבנתי מה הביג דיל... רואים כביש ומסעדה נחמדה.
המשכתי ללכת עד פסל דויד... אם כבר הצבתם אותו שם, לא יכולתם לעשות לו כלי קצת יותר גדול? די מביך...
לידו ראיתי פרארי אדומה מדליקה, התעכבתי קצת על הצמיגים והג'נטים (מה אני אעשה שזה מה מדליק אותי??).
ממשיכה כמה צעדים לכיוון התקהלות של אנשים ופתאום... קלטתי את הדבר הכי יפה שראיתי.

אני בעצם עומדת במעין מרפסת... הנוף היה מדהים.
קשה לתאר במילים.
כל העיר פרוסה לפניי... זה היה עוצר נשימה.
ברגע אחד הכל צף. מצאתי את עצמי עומדת עם דמעות של התרגשות ושמחה בעיניים.

זו פעם ראשונה שטסתי לבד. פעם ראשונה שבכלל הבנתי שזו אופציה. פעם ראשונה שהבנתי שלא אחכה יותר לאף אחד בשביל ללכת על משהו שאני רוצה. פעם ראשונה במקום המדהים הזה שפעם היה רק חלום.
עמדתי בנקודת התצפית הזו, עם כל התחושות שצפו והמראה המקסים שלפניי, הרגשתי ניצחון...
ניצחון על הכאב הפיזי, ניצחון על המדרגות שרק אמרו לי כל הזמן "ותרי, את לא יכולה להמשיך", ניצחון על התהיות והיסוסים שניקרו בראש, על הרעב, הגשם, על הכל.
נשארתי מאושרת ומוצפת רגשות ברגע הזה למשך כמה דקות.



אולי תבינו את המשמעות הנוספת לניצחון הזה ולעוצמת הרגע אם אסביר שהוא הגיע אחרי שנתיים קשות, אחרי שנתיים בהן הגעתי בהדרגה אל תחתית.
שנתיים בהן ויתרתי על חלקים מעצמי לאט לאט, בלי לשים לב בכלל שזה קורה ומשבש את קופרה האמיתית.
בשנתיים שקדמו לטיול וליום הזה הייתי בתוך זוגיות אלימה. אלימה בכל מובן, פיזי, מילולי, נפשי.
הטיסה הזו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי משהו רק בשביל עצמי, בביטחון מדוייק, בלי לחשוב מה יגידו, בלי לתת לדעות של אחרים להשפיע, בלי לתת לפחדים שלהם לחלחל אליי.
השתניתי, הייתי איתנה בעמדתי.

פירנצה, לעד תהיי מיוחדת עבורי.
היית העיר הראשונה שלי בפעם הראשונה שלי באיטליה, הגילוי הראשון שלי של ה״לבד״ האמיתי, סגירת מעגל מושלמת של תהליך קשה, סגירת מעגל של יציאה לחופשי מסיוט שלקח אותי אל התחתית...
אחרי תהליך ארוך עם המון עבודה, תהליך שהושלם בטיול הזה, ביום הזה, ברגע הזה שהכל התנקז אליו, רגע שאמר "ניצחון", רגע שבו קופרה האמיתית חזרה כדי להישאר לתמיד...

הערב, בהופעה של שלמה ארצי, יצא שהקשבתי למילים.
באמת הקשבתי. לא רק שרתי עם כולם, פשוט הקשבתי...
הרבה שירים ישנים שגרמו לי לחשוב על הדברים הפשוטים, אלה שקצת חומקים מאיתנו בתוך המולת היום יום.

ואז, הרקע מאחורי שלמה השתנה...
והוא התחיל לשיר את ״לתת ולקחת״.

אז מה רובינו בעצם רוצים?
שימו לה שכתבתי רובינו ולא כולנו, למרות שאני לא מצליחה לחשוב איזה מן בן אדם מודע יגיד לי ״וואלה לא, אני לא רוצה את זה״.

אז מה רובינו רוצים?

מקום בעולם הזה,
בו יראו אותנו בדיוק כפי שאנחנו.
עם כל הפחדים, השגעונות והצלקות.
ואחרי שיראו אותנו באמת,
שיקבלו אותנו. ככה.

 בעיניי, זו התמצית.

מאי 2013, איטליה, פירנצה, גני בובולי...

לא הייתי בכושר כמו היום.
על מי אני עובדת, "לא בכושר" עאלק, יותר נכון יכולות של חיה מתה בכביש.
ובכל זאת הלכתי ברגל שעות ארוכות, נהניתי מהזמן שלי.

גני בובולי – מקום ענק, אחוזה גדולה עם גנים עצומים, כאלה שרואים בסרטי פנטזיות ולא חושבים שדבר כזה קיים.
אין עצירות למנוחה או אוכל, לא היה אכפת לי מכל זה בכלל, יש עוד חדרים, עוד קומות, עוד גנים, עוד גלריות מדהימות! הייתי כל כך באטרף על כל מה שרציתי לראות, כל הטירה הפסיכית הזו, כל דבר מעבר לא היה מעניין מספיק בשביל שאעצור.

הרגליים כאבו כל כך אחרי שעות של הליכה.
ואני? עדיין המשכתי (מי אמר מזוכיזם ולא קיבל?)
אפילו החלטתי להמשיך עוד, רציתי לראות את כיכר מיכאלנג'לו המפורסמת עם פסל דויד.
ההליכה אל מעבר לנהר נראתה כל כך ארוכה, בנוסף התחיל לרדת גשם, הכל היה נגדי, הגוף, המוח, מזג האויר... הייתי בטוחה שלא אגיע, שכנעתי את עצמי כל רגע מחדש "נו, רק עוד קצת".

ואז, הגעתי אל גרם המדרגות ההוא...
כל כך הרבה מדרגות קטנות וצפופות, עם מראה מטעה של "עלייה קלה בצעדים קטנים", בנויות מאבנים לא מלוטשות.
התחלתי בקצב טוב יחסית, בכל זאת הייתי אחרי שעות הליכה בגנים ההם.
גרם המדרגות התעקל עם העלייה, אי אפשר היה לראות את הקצה שלו, אי אפשר לנסות לנחש בכלל כמה באמת עוד נשאר.

כמעט התייאשתי.

כל רגע אמרתי לעצמי ״די קופרה, נו עוד קצת, כל כך חיכית להגיע לפה, זה חלום שמתגשם, את הולכת לאן שאת רוצה״.
כל כך הרבה פעמים עצרתי כדי לנשום לרגע, לשכנע את עצמי להמשיך...

לבסוף, הגיע הרגע המיוחל, סיימתי את גרם המדרגות, הגעתי למעלה, מותשת כל כך...