מאי 2013, איטליה, פירנצה, גני בובולי...
לא הייתי בכושר כמו היום.
על מי אני עובדת, "לא בכושר" עאלק, יותר נכון יכולות של חיה מתה בכביש.
ובכל זאת הלכתי ברגל שעות ארוכות, נהניתי מהזמן שלי.
גני בובולי – מקום ענק, אחוזה גדולה עם גנים עצומים, כאלה שרואים בסרטי פנטזיות ולא חושבים שדבר כזה קיים.
אין עצירות למנוחה או אוכל, לא היה אכפת לי מכל זה בכלל, יש עוד חדרים, עוד קומות, עוד גנים, עוד גלריות מדהימות! הייתי כל כך באטרף על כל מה שרציתי לראות, כל הטירה הפסיכית הזו, כל דבר מעבר לא היה מעניין מספיק בשביל שאעצור.
הרגליים כאבו כל כך אחרי שעות של הליכה.
ואני? עדיין המשכתי (מי אמר מזוכיזם ולא קיבל?)
אפילו החלטתי להמשיך עוד, רציתי לראות את כיכר מיכאלנג'לו המפורסמת עם פסל דויד.
ההליכה אל מעבר לנהר נראתה כל כך ארוכה, בנוסף התחיל לרדת גשם, הכל היה נגדי, הגוף, המוח, מזג האויר... הייתי בטוחה שלא אגיע, שכנעתי את עצמי כל רגע מחדש "נו, רק עוד קצת".
ואז, הגעתי אל גרם המדרגות ההוא...
כל כך הרבה מדרגות קטנות וצפופות, עם מראה מטעה של "עלייה קלה בצעדים קטנים", בנויות מאבנים לא מלוטשות.
התחלתי בקצב טוב יחסית, בכל זאת הייתי אחרי שעות הליכה בגנים ההם.
גרם המדרגות התעקל עם העלייה, אי אפשר היה לראות את הקצה שלו, אי אפשר לנסות לנחש בכלל כמה באמת עוד נשאר.
כמעט התייאשתי.
כל רגע אמרתי לעצמי ״די קופרה, נו עוד קצת, כל כך חיכית להגיע לפה, זה חלום שמתגשם, את הולכת לאן שאת רוצה״.
כל כך הרבה פעמים עצרתי כדי לנשום לרגע, לשכנע את עצמי להמשיך...
לבסוף, הגיע הרגע המיוחל, סיימתי את גרם המדרגות, הגעתי למעלה, מותשת כל כך...