אז הגעתי אל סוף המדרגות. האמת? לא הבנתי מה הביג דיל... רואים כביש ומסעדה נחמדה.
המשכתי ללכת עד פסל דויד... אם כבר הצבתם אותו שם, לא יכולתם לעשות לו כלי קצת יותר גדול? די מביך...
לידו ראיתי פרארי אדומה מדליקה, התעכבתי קצת על הצמיגים והג'נטים (מה אני אעשה שזה מה מדליק אותי??).
ממשיכה כמה צעדים לכיוון התקהלות של אנשים ופתאום... קלטתי את הדבר הכי יפה שראיתי.
אני בעצם עומדת במעין מרפסת... הנוף היה מדהים.
קשה לתאר במילים.
כל העיר פרוסה לפניי... זה היה עוצר נשימה.
ברגע אחד הכל צף. מצאתי את עצמי עומדת עם דמעות של התרגשות ושמחה בעיניים.
זו פעם ראשונה שטסתי לבד. פעם ראשונה שבכלל הבנתי שזו אופציה. פעם ראשונה שהבנתי שלא אחכה יותר לאף אחד בשביל ללכת על משהו שאני רוצה. פעם ראשונה במקום המדהים הזה שפעם היה רק חלום.
עמדתי בנקודת התצפית הזו, עם כל התחושות שצפו והמראה המקסים שלפניי, הרגשתי ניצחון...
ניצחון על הכאב הפיזי, ניצחון על המדרגות שרק אמרו לי כל הזמן "ותרי, את לא יכולה להמשיך", ניצחון על התהיות והיסוסים שניקרו בראש, על הרעב, הגשם, על הכל.
נשארתי מאושרת ומוצפת רגשות ברגע הזה למשך כמה דקות.
אולי תבינו את המשמעות הנוספת לניצחון הזה ולעוצמת הרגע אם אסביר שהוא הגיע אחרי שנתיים קשות, אחרי שנתיים בהן הגעתי בהדרגה אל תחתית.
שנתיים בהן ויתרתי על חלקים מעצמי לאט לאט, בלי לשים לב בכלל שזה קורה ומשבש את קופרה האמיתית.
בשנתיים שקדמו לטיול וליום הזה הייתי בתוך זוגיות אלימה. אלימה בכל מובן, פיזי, מילולי, נפשי.
הטיסה הזו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי משהו רק בשביל עצמי, בביטחון מדוייק, בלי לחשוב מה יגידו, בלי לתת לדעות של אחרים להשפיע, בלי לתת לפחדים שלהם לחלחל אליי.
השתניתי, הייתי איתנה בעמדתי.
פירנצה, לעד תהיי מיוחדת עבורי.
היית העיר הראשונה שלי בפעם הראשונה שלי באיטליה, הגילוי הראשון שלי של ה״לבד״ האמיתי, סגירת מעגל מושלמת של תהליך קשה, סגירת מעגל של יציאה לחופשי מסיוט שלקח אותי אל התחתית...
אחרי תהליך ארוך עם המון עבודה, תהליך שהושלם בטיול הזה, ביום הזה, ברגע הזה שהכל התנקז אליו, רגע שאמר "ניצחון", רגע שבו קופרה האמיתית חזרה כדי להישאר לתמיד...