אני מדחיקה יותר מדי, זה נהפך לסיפור אמיתי.
מנגד, כשאני רוצה לכתוב סיפור יפה ומלא בדמיון המילים עפות לי מהראש לכל מקום שאינו הצג של הפלאפון. אני לא מרבה בלקרוא סיפורים, עדיין לפעמים אני נתקלת בסיפור ממש טוב שנוגע בי, והוא מדרבן אותי לרצות לכתוב בעצמי. ופעמים אחרות מתחושת חוסר של משהו או אולי כשיש יותר מדי אני מעדיפה לברוח למציאות אחרת שכולה דמיון.
אני לא מצליחה לחשוב על מילים ועל כיוון לעלילה במצבים של צורך.
במצבים של חוסר אין בי מילים
במצבים של עודף, אני לא מצליחה למצוא את הפוקוס.
כשאני מדחיקה החיים שלי אל מול עניי נראים מטושטשים יותר ומפחידים פחות, רק אז אני מצליחה לחיות באמת, להיות מתונה.
כשאני מטיילת מחוץ לביתי ויש קרן אור שנוחתת עליי בדיוק. גוונים כתומים מתערפלים עם הירוק של עלי החרציות.
הייתי רוצה לא להדחיק יותר, לדעת להתמודד עם כל דבר שבא מולי. אבל יש דברים שלא בשליטתי, ציפיות מאנשים, ציפיות מהגוף שלי, מהעולם. לפעמים להתמודד עם האמת כל הזמן זה מתיש והרסני. ואילו כשיש טיפה של שקר, רק אז אני רגועה.
כשאני מצליחה לדמיין