דברים לא הולכת לפי התכנון שלי. אני אוהבת להיות בשליטה על החיים שלי כמה שאפשר, ולכן הדבר הוא מאוד מעציב. בתור ילדה קטנה זה לא היה בשליטתי האלימות בבית. בתור מתבגרת הדיכאון לא היה בשליטתי, גם לא הקונצרטה שדחפו לי לפה, ולא הבשר. הבגרויות שפספסתי לא היו בשליטתי, הימים מחוץ לבית, לפעמים ברחוב. כשגרמו לי להבין שאני לא יודעת לשיר, על אף שהייתי בסדר גמור יחסית לילדה פשוט מאוד ביישנית, החלום דעך וגם זה לא היה בשליטתי. ואז פחדתי להיות בקדמת הבמה, גם זה לא היה בשליטתי. את הפחד ניסיתי לפרוץ והחלטתי שאני אוהבת להופיע, אך פניתי לתחום הקרקס, וגם שם- הפציעה לא היתה בשליטתי, ולא הפציעה הנוספת שמונעת ממני את התזוזות הבסיסיות ביותר. גם לא הריב עם אמא שהיה היום, ולא העובדה שלא ראיתי את המלכה שלי יותר מדי זמן ובגלל אמא גם השיחה איתה נקטעה מבלי שתכננתי.
עם השנים גיליתי סבלנות רבה, ואילו עם הזמן היא לאט אבדה, מלחזור להיות חייכנית כמו הילדה בכיתה ג הייתי בדיכאון, מלספוג את המכות של ההורים התחלתי להגן על עצמי, ועם השנים הקללות פחתו אבל העצבים רק גברו, ואיתה ההתנהגות שלי שהפכה ללא הגיונית.
וכך גם עם השנים דברים לא היו בשליטתי, ולרוב לא הלכו כפי שתכננתי, ולכן למרות שהחיים מציבים אתגרים לכולם- כבר אין לי את הכוחות להתמודד עם אתגרים נוספים, בלי הפוגה נעימה באמצע.
יותר מלא לאהוב שדברים לא בשליטתי, אני שונאת שדברים טובים נלקחים ממני בגלל שטויות. וכשמדובר באנשים טיפשים שלוקחים ממני דברים, זה קשה מנשוא.
הילדות שלי, בידי ההורים שלי.
הקצונה, בידי אנשים שלא מבינים מה המשמעות של להיות קצין.
היכולת לעשות ספורט, בידי מאמן כושר שחושב שיש לו מושג.
התנועה הכללית שלי, כתוצאה של כל אלו.
וזמן איכות עם המלכה שלי, הדובדבן שבקצפת, משהו שיכל לחייך אותי ולהרגיע אותי אפילו טיפה. בידי שיחה אחת מאמא שלי.
ובידי הדיכאון שלי שיודע להגיד שלום במצבים כאלו
ובידי העצבים שלי שהם תוצאה של חוסר הסבלנות.
אני פשוט רוצה שיהיה לי טוב לשם שינוי,
הייתי רוצה להצליח להתאמן, להצליח לישון על הצד.
להשקיע בקרקס, לרקוד, להרגיש הכי יפה שיש.
לצאת לקצונה, לפקד, כמו אבא שלי.
ואם כבר דפקו לי את כל החלומות,
שיחה עם המלכה שלי, שיהיה קצת נעים, כדי שאחזיק את עצמי קצת יותר מלהתפוצץ.
אבל קורונה, ואמא שגרועה ממנה. והמון המון עצבים.