כותבת עכשיו מתוך שיכרון. לא מהאלכוהול, שיכרון חושים, מהמלכה שלי. היא היחידה שיש לי בראש עכשיו. אני כותבת את זה ונזכרת בדברים האחרים עליהם אני חושבת ביום יום, וספציפית היום חשבתי על דברים רבים. יש את הכאב, ביד, ובעורף: כאבים שאני לא יכולה להשתיק ושנכנסים למחשבותיי בין אם אני רוצה ובין אם לא. ויש את המחשבות על המלכה, על המפגש איתה עכשיו, לאחר כמעט חודשיים שלא התראינו, ואלו מנצחים. היא באה לאסוף אותי, איפשרה לי לחבק אותה ואני לא בזבזתי שנייה וחיבקתי את המלכה שלי. לפעמים קשה לי להיות מחוברת לרגע ולעצמי, אני נותנת לדברים לחלוף ולא באמת פועלת מרגש מסוים, ארחיב על זה כנראה בפוסטים אחרים. אבל באותו הרגע התאמצתי להיות הכי מחוברת, לזכור כל שנייה שאני מחובקת עם המלכה שלי. להרגיש את המגע שלה, את החום, שהיה לי חסר מאוד. כשסיימנו להתחבק, הסתכלתי עליה, והיא הסתכלה עליי, עם העיניים הירוקות המושלמות שלה, הריסים הארוכים לצידן, השפתיים המעוצבות שלה, והמבט שלה, האוהב, ממש לפני שאמרה לי לחבק אותה שוב. היא קשרה את העיניים שלי עם בד, ואת הידיים שלי למושב, עם אזיקים וחבל. נסענו ולא ידעתי לאן, לבסוף ניווטתי אותה לפארק הסמוך בלי לראות איפה אנחנו. הגענו, היא הורידה לי את כיסוי העיניים ובחנתי אותה, החולצה שישבה עליה מהמם, חצאית הגינס שהחמיאה לה, הנעליים היפות, הפנים שלה, ושיערה הארוך והחלק. היא הוליכה אותי כשידיי קשורות, וחבל קשור אליהן, כמו גורה קטנה שיוצאת לטיול. בדרך עברו אנשים, היא אמרה לי לעמוד זקוף, אז עמדתי זקוף. עם הזמן נרגעתי, יש לי מלכה מדהימה שלא משנה כמה יסתכלו מוזר, לא תהיה להם מלכה כמו שלי. חשתי גאווה. בפארק דיברנו, שתינו, והתחבקנו. כל פעם שהיא הורידה קצת את הראש וצחקה, חשבתי לעצמי כמה היא מהממת. לאחר מכן חזרנו לרכב שלה, היא אמרה לי לשבת על הברכיים, ליטפה לי את הפנים, שמה לי אטב על הפיטמה ושיחקה איתו. היא נתנה לי חלק מהעונש שלי, שהוא יותר פרס עבורי- ספאנקים, ונשיכות. בדרך חזרה הביתה החזקתי את היד שלה וליטפתי, וכשהגענו: הייתי כל כך חרמנית שלקחתי ממנה נשיקות נוספות.
המפגש גרם לי לחשוב. היעוד שלי, מי שאני, עד שתחליט שאיני כזו- זה להיות שלה, זה לרצות אותה. אני אלמד לאט איך לעשות את זה טוב יותר. לעשות את זה ולהיות הכי טובה בזה כמו שאני מנסה להיות הכי טובה בכל דבר אחר. הבנתי עכשיו לעומק, שאני לא יכולה להוציא הכל כשקשה לי במטרה לקבל תגובה מסוימת. אני יכולה לשתף, ואם לא אוהב את התשובה אני יכולה לשתף גם את זה, אבל ההחלטה תהיה שלה, של המלכה שלי. אני סומכת עליה בכל ההחלטות שהיא מקבלת. היום כשהיא הובילה אותי, עם אזיקים וחבל בפארק, כמו גורה, הגורה שלה. הבנתי יותר כמה התמזל מזלי. אחד הדברים שאני הכי מעריצה במלכה שלי זו היכולת שלה להיות רגועה ולפעול נכון גם במצבים קשים, זה דבר שאני לא מצליחה לעשות. היא חזקה בעניי, סקסית, ויחד עם כל החוזק שלה, רגישה כל כך. היא ממיסה אותי, את האני הנוקשה לאני שיודעת להקשיב. היא כל כך חזקה, שלפעמים אני שוכחת שכשאני מתהפכת, יש נפש שאני פוגעת בה, ועושה לה קשה. היא מלכה, היא לא אמורה לחוות קושי ממני, רק הערצה. ואם לי קשה, ולשתף לא עוזר- אני אצטרך להתמודד עם זה, ולמצוא דרך לעשות זאת זה חלק מתפקידי כגורה.
אני חושבת על ההמשך: מפחדת ונרגשת ביחד. מפחדת ממצבי הרוח הלא מאוזנים שלי, עוד לא למדתי איך לשלוט בעצמי לחלוטין כשאני בתחתית. אני מפחדת מעצמי, מאיך שאגיב לאנשים סביבי, כשאפול. אני מפחדת לראות דברים בצבע שחור שוב, כרגע אני רואה את המציאות בסגול שמשולב עם גוונים של אפור בהיר. אני יודעת שאני אשקע, ואני כל כך מפחדת כי אני גבולית מאוד בתקופה הזו. על הגבול שבין ליפול ולהעלם לבין להיות ואולי לצמוח. מנגד, אני נרגשת לקראת המפגשים הבאים עם המלכה שלי, גם למפגשים המשותפים.
