אחרי שבוע שמח במיוחד שוב עצובה. הריבים בבית בתקופה האחרונה רבים יותר, ואני נאבדת שם. מילים קשות נאמרו, עם האבחנה החדשה זה לא ממש עוזר, והכל קשה יותר. הכאב ביד לאחר תקופה של שבועיים שנעלם, חזר- וגם אני, חזרתי לבית בו לא סובלים אותי, לאחר שעברו 3 ימים מאז הריב האחרון, חזרתי הביתה מהצבא ואין שלום, אין מילה. חסרה לי התמיכה בתקופה הזאת, אני יודעת שתמיכה לא אקבל מהוריי אבל הייתי רוצה לפחות לא להרגיש כל כך דחויה. גם עם הקבנית אני מרגישה כך וכבר לא מרגישה שיש לי רשת ביטחון איתה. גם בלי תקשורת זה יכול להרגיש כמו חג. אבל אם רציתי להכין עוגה, ממתכון שמצאתי, אפילו קניתי מצרכים, בשביל להרגיש טיפה כאילו זה חג, טיפה כאילו גם אני חוגגת, אני לא יכולה לבשל ולאפות עם היד. אני שוכבת במיטה, כאילו אין תכלית לכלום. באדישות מהולה בעצבות כבר כמה ימים. אני משתדלת לעשות טוב לעולם, לעזור לאנשים, אפילו בהורים לא הורים שלי לתמוך, לתרום בצבא, אפילו יזמתי פרויקט קטן של מיחזור באגד, ואתמול רוקנתי שקיות גדולות שאספנו במשך חודשים של בקבוקים במיחזורית ליד הבית. זה מרגש אותי לעשות טוב, בעולם שהוא כל כך רע, ועם זאת- הניגודיות בין הטוב שאני רוצה לתת, לרגעים של ריקנות כמו עכשיו, רגעים של לבד, של חוסר תזוזה, של חוסר תכלית. אני שוכבת במיטה בלי היכולת לזוז ולתקשר, בלי מי שיתקשר איתי, אני תוהה מה הסיבה לקיום שלי אם אני כך. חסר לי לחיות, אני מרגישה שאני נובלת כמעט כמו הצמחים שקיפחתי במרפסת.
חסר לי קצת טוב על הלב.
