האם לכתוב פוסט? לא לכתוב פוסט? אני כל כך עייפה, ולכן דחיתי פוסטים אחרים שרציתי לכתוב. נהיה לי סלט בראש, אפילו על מטרת הפוסט הזה אני לא יודעת. ועם זאת, כל כך חשוב לי לרוקן את כל המחשבות ולשתף אותם לפני שיתממסו אל האוויר.
המון קרה לאחרונה.
המצב הגופני שלי מקשה עליי, וכרגע עומד על סימן שאלה. הכיוון הכי ברור שהיה לי לגבי סיבת הכאבים נמחק, ואני שוב בחיפושים. זה קשה לי מדי. אני מוצאת את עצמי עוברת את היום יום, שורדת, אבל לא משיגה. אני פרפקציוניסטית, אני אוהבת לעשות המון ולפעול לשם דברים, הכל כל כך תקוע עכשיו. המון דברים שהייתי רוצה לשנות אבל כשהכאבים מופיעים זה כאילו שום דבר לא משנה, גם לא הרצונות והשאיפות שלי. המשאלה הכי גדולה שלי כרגע, חוץ מלהבריא- היא לחזור לשגרה בה אני הכי טובה, ממוקדת. איך אני חוזרת לעשות דברים שעשיתי אם כל כך כואב לי? עברה לי מחשבה עצובה היום בראש. שאם עוד שנתיים זה לא יעבור, אני מרשה לעצמי להעלם. זה עצוב כי אני כל כך לא רוצה אבל אני מסוגלת. מקווה שיקרה קסם.
המצב הנפשי גם לא מזעיר. איבחנו אותי עם ״הפרעת אישיות גבולית״, הייתי מופתעת מאוד. קראתי באינטרנט באתרים השונים, כל מילה הגדירה אותי, את איך שאני מתנהגת. זה היה מוזר, מוריד, ומרומם ביחד. בקרוב אתחיל לקחת מייצבים, מעולם לא לקחתי, אני תוהה אם זה יעשה יותר טוב או יותר רע. מה שבטוח, אם זה לא יתאים לי- זה יסתיים.
אני לא אוהבת לזרום, לא לחשוב, אני בת אדם מאוד מחושבת. ואני מוצאת את עצמי ככה בחלק מהפעמים בתקופה הזו, מהתשישות שבמחשבה ובמאמץ. קראתי היום משהו שגרם לי לחשוב כמה קל לנו לשכוח את עצמנו בסבך משימות עד שאנחנו לא שמים לב לחיים סביבנו. אנחנו רוצים דבר אחד, מתמקדים בו לפרטים, במה שלא תקין, ושוכחים, מאבדים את היכולת לראות יופי, שמחה, ואהבה בהכל. אנחנו ניגשים לחיים בדרישות. מנסים לגרום למשהו אחד ספציפי לקרות עד שאנחנו שוכחים שהעולם מלא בהמון. גם אם אהיה עם הכאבים, גם אם לא אזכה לחזור לקרקס, גם אם אפספס דברים נוספים- מטרת העל היא לשמח ולעזור לאנשים. את זה תמיד אוכל לעשות, גם אם אעזור לאישה מבוגרת לחשב מסלול חדש לאוטובוס שפספסה, ואמנע ממנה מלשלם סתם למונית, גם אם אקשיב לחבר קרוב, גם אם אשמח את האהובים עליי מכל, גם אם אני ממוצעת, אני מסוגלת לשמח ולהיות.
ועם כל הקושי שבמילותיי, היו מי שגרמו לי להרגיש אהובה מספיק בשביל לא ליפול, לפחות עכשיו.
המלכה שלי, נפגשנו אחרי חודשיים, ומאז הפעם האחרונה שכתבתי על הפגישה שלנו- היא והמלך הזמינו אותי לביתם כי הייתי במצב לא טוב. הם אירחו אותי כל כך יפה, הרגשתי רצויה, למרות האי נוחות שהרגשתי, פעם ראשונה בבית שלהם. עם שניהם, אחרי תקופה שאני והמלך לא דיברנו, כשאני עצובה ולא מרוכזת, לא נוכחת, היו רגעים נעימים.
בניהם רגע אחד זכור לי במיוחד- הייתי ברכב עם המלכה, היה שיר מושלם ברקע, היא הסתכלה עליי, ליטפה לי את השיער, משיכות עדינות, העבירה את היד שלה לפנים שלי וליטפה בעדינות כשאני התחככתי בידה, הרגע הזה הרגיש כמו קסם.
ובאשר להיום, שוב התסכול תקף אותי, ולאחר שיחה טובה בוואטסאפ, המלך אמר לי שנפגשים היום. חיבקתי אותו כשהגיע, והייתה לנו שיחה טובה בדרך לים. גם בים, ובדרך חזרה. ישבנו על צוק בים, פרסנו מחצלת ופירות שהביא, וקרפים, שהבאתי אני. דיברנו על החיים, על הקשר, היה נעים. והאורות בדרך חזרה.. מדהימים.
האורות בחיים שלי. כמו המלכה, המלך, החברים.. אבל גם כמו הבזקים מסנוורים. גם בפוסט הקודם כתבתי על אורות, ומחר אני בעיר האורות.. מה החיים מנסים לרמוז לי?
אני עדיין מחכה לקסמים.
