העולם הזה. הוא לא שלי
כמה שזה דבר עצוב להבין.
הגעתי לכאן בטעות. מישהו מנסה לסלק אותי מהרגע שהגעתי לכאן. ההורים, הילדים בבתי הספר, הדיכאון, האבחנה החדשה, הכאבים, הכאבים הנוספים,
אני הבעיה.
אני מתהלכת ברחובות ומרגישה כל כך מנותקת. מרגישה ששום דבר לא שייך לי. השמש שאהבתי להסתכל עליה ועודדה אותי, היא נועדה לזרוח על אחרים.
הורים עם הילדים שלהם, כל כך שמחים..
ילדים משחקים ביחד, ילדים בחולצות לבנות בדרך לבית הכנסת- יש להם מטרה.
ולי.. 20 דקות של מה שאני אוהבת עם הגבלות רבות גרמו לי לכאוב כל כך. כל הגוף שלי בכאבים.
הגוף שלי מתנוון לאט, רופאים לא יודעים מה יש לי, הכל נועד להיות- רומזים לי כבר שנים שאני לא אמורה להיות כאן. ניסו להפיל אותי נפשית, ועכשיו פיזית. ואני באמת נעלמת, למיטה שלי שבחדר שלי, בלי מטרה, בלי סיבה לחיות, אף אחד לא יודע על קיומי.
נמאס לי להיות כל כך חלשה כשאני חזקה כנראה אפילו יותר מהאנשים ה״חזקים״. הם לא היו צריכים להתמודד עם הזוועות שאני מתמודדת כל יום. אני רוצה להשיג דברים בחיים, ליצור, להכיר, להיות הכי טובה.
במקום אני ילדה פגועה, פגומה ושבורה.
הפגמים מצטברים וזה כבר נהיה יותר מדי לחבר
ואני אובדת עצות באשר למי יציל אותי
לא אני, לא מטפלים, אף אחד לא יכול להציל אותי
בן אדם כל כך עלוב.. מיותר. זה עניין של זמן באשר למתי אוותר לגמרי ואעלם מכאן. צר לי על האדם שיכולתי להיות, כנראה מוצלח יותר מכל כך הרבה אנשים. אני תופסת זה כל כך וזה למה זה מכעיס.
בבית הרביצו וקיללו אותי, השפילו אותי, ונשארתי
העולם הזה, מסלק אותי בכל כך הרבה דרכים, ואני נשארת.
לא מבינה למה. למה זה טוב? אני כל כך כועסת ועצובה.