מצבי הרוח שלי משתנים במהירות, פעם שמחה וצוחקת, פעם שמחה ואדישה, פעם רק אדישה. פעם אדישה ועצובה, פעם עצובה וכואבת, פעם מפחדת, פעם מלאה בתקווה. דבר אחד משותף לכל הדברים: המלכה שלי, שאני אוהבת בכל מצב שכזה, בין המעבר ממצב אחד לאחר, כל כך.. אני לא חושבת שהיא יודעת באמת כמה. אני לא רק נמשכת אליה, לא רק אוהבת אותה כי פיתחתי רגש באופן טבעי, ואולי כי היא אימהית ודואגת. היא נגעה לי בנקודה מיוחדת בלב, היא מרגשת אותי. היא הלב שליבי רצה לאורך שנים, היא הרגישות, הקשיחות, הדמות שהייתה לי חסרה, היא האהבה שצבעה את ליבי באדום מחדש, היא המסע שאני עוברת יחד איתה, מלא בתובנות, בהיקשרות עמוקה. היא האחת שבלעדיה אני לא יודעת איך הייתי עוברת את התקופה הזאת כך שהיא גם זו שמצילה אותי. אני שלה, האישה שהיא גם הלב, הרגש, שרציתי מכל. היא הכל תחת הכותרת מלכה. היא יותר ממלכה, ליקום אין כותרת עבורה. ואני, אני עושה את הפעולה הפשוטה של לאהוב אותה, להתרגש ממנה כל הזמן. לשחק לה בשיער ולהרגיש שאני נוגעת בזהב, להרגיש את הגוף שלה ולהרגיש את העדינות, להסתכל בעיניים שלה, לראות את הלב העצום, את הרגשות. להסתכל עליה במבט מלא הערצה כשהיא נוהגת, עם ספל קפה בצבע סגול ועם סיגריה ביד השניה, ולחשוב לעצמי, איזו גברת. כל העולם בכיס שלה. ואני בלב שלה
רגועה עכשיו, ונושמת נשימות עמוקות ואיטיות. חושבת עליה גם בין נשימה, לנשימה
לנשימה.
