נוסעת לתל אביב ומתאפקת שלא לצאת מהדלת אחרי שתי תחנות ולבכות. יש בי שני צדדים מרכזיים עכשיו, האחד זה הצד שמפחד מעצמו ועל עצמו, ומרגיש שצריך להיות חזק כי הוא קצת בודד ולבד. הצד השני הוא הצד שלא מאמין שאני אצליח להתגבר על זה.
מסתבר שאני כנראה לא מאובחנת רק מאישיות גבולית, אלא גם מפוסט טראומה מורכבת. או שרק מפוסט טראומה מורכבת.. כנראה משניהם. אז את הכסף שביבי היקר הביא לי אוציא על פסיכיאטרית פרטית שתכוון אותי מי, ומה לעשות.
אני מרגישה קצת פגועה וקצת לבד. זה גורם לצד המגונן שלי לצאת החוצה.. הצד המאופק יותר, הסופג, המתרחק מכולם. דווקא בגלל זה אני יוצאת עכשיו לתל אביב להיות עם בן אדם נפלא מלא באנרגיות חיוביות.
ואם כבר דיברתי אתמול עם המלכה על תהליכים, איך אני יכולה להעמיד פנים שהכל בסדר ולחיות ממש כדי להעביר את הזמן בלי לחשוב על התהליך שלי? על כמה שהוא עצור, והמשכו לא ידוע. נמאס לי ללבוש את אותו הדבר ועדיין לא להרגיש אני, לא להרגיש יפה. נמאס לי מהבית לא בית. נמאס לי מהצבא, נמאס מחוסר הפוקוס שאני שוהה בו.
חלק ממני עצוב שלא הקשבתי למלכה. לא הייתי יכולה למנוע את מה שהיה, אבל אולי זה היה נדחה. הסתכלתי במראה היום ולא הרגשתי נורא כל כך. יותר נורא כי שוב אני מפספסת בגלל במצב הנפשי שלי. לא יכולתי לעשות כלום אז, לא לזוז.. ואני מודה, יש מצב שעדיין טעיתי.
אז אני בדרך לתל אביב, עצבנית. לא בטוחה איפה הבסיס שלי. מה זה בית, מה זה קשר, מי זו אני?
אני מקווה ביום מן הימים לקום בבוקר, להרגיש שיש לי מקום בטוח, או בית. להרגיש שאני נראת טוב. לא להפוך את החדר עם בגדים בשביל עדיין להרגיש לא טוב מספיק. להרגיש שיש סיבה לשהות שלי פה, להרגיש פחות כאבים, להתנתק מהטראומה, ולחוות יותר בידיאסם בעצמי.
אני מאחלת לעצמי את כל זה, מזמנת את זה.
