אגם הברבורים

ימים מאוד משחררים. וגם אני, מחליטה לשחרר עכשיו ולכתוב על מה שאני עוברת, בלי לפחד מהתוצאה הרגשית. יש לי לכך 8 דקות של הפסקה.

התחלתי לקחת את המייצבים, אני מרגישה אחרת, כאילו אני על ענן. ברור לי שתופעת לוואי כזו בנוסף לאחרים כמותה היא זמנית, ועם זאת היא נעימה לי עכשיו. היא, והמייצבים עצמם מחזיקים אותי ומרגיעים אותי. פחות מחשבות, פחות בהלה, התקפים ועצבים.

ועם זאת יש רגשות שהתרופה לא יכולה לתקן. את הדחף להרס, את הספק של האם איי פעם יהיה לי טוב, וכמו שהקבנית אמרה- האם מגיע לי טוב? כל כך קשה לי לאחוז בו.. קשים לי הדברים הפשוטים, אני מקנאה המון ומתבאסת על עצמי המון. אבל משחררת. זה תהליך, לאט לאט.

בבית, בבסיס, מכעיסים אותי. למעשה אין לי מקום שהוא ממש בטוח ונעים. אני שונאת ללכת ראש בקיר עם אנשים. אז אני הולכת איתי

אני בוחרת בי. בידיעה שאני יכולה. בידיעה שאני שווה. גם כשאפול מהענן אני מאמינה שהיכולת שלי להיות עם עצמי תהיה המצנח שלי.

ואז יום אחד אני אראה את הנוף. ואם זה יהיה שניה לפהי שאגיע לקרקע, אז אראה עצים ירוקים.

יש דברים חשובים שאני צריכה להגיד לעצמי, ואכתוב אותם ממש עכשיו, דקה לפני שאני חוזרת לעבוד-

אני שווה. אני מספיק. אני יותר ממספיק, אני נהדרת. אני סקסית. אני חכמה. אני מושכת. אני מסוגלת. אני לא פחות מ. אני לא כמו. אני אחרת, אני. אני אישיות. אני לב. אני גורה. אני ילדה. אני אישה. אני נשלטת. אני חיילת. אני לוחמת של החיים. לא כולם צריכים לדעת מי אני, להבין אותי, לראות אותי, בי ובכוח שלי, לא כולם צריכים להכיר בי, לתמוך בי, לראות אותי. אני כאן, נוכחת, ואני מחליטה מי אני ומה קורה איתי, אחרי מלכתי והמלך. יש לי מלכה מושלמת, אני גורה של לביאה. הגוף שלי, הלב שלי, הראש שלי, המוח שלי, הידיים שלי, הציפורניים שלי, אני כמעט מושלמת. אגיע לשם, כוחות מתאפסים. כולנו שווים. חיים טובים ורעים לאנשים טובים ורעים. גם אני מתאפסת לפעמים, 

מודה שאני מתרגשת עכשיו.