2 אחוזים, הסוללה תגמר עד שאגיע לתחנה המרכזית. גם הסוללה שלי נגמרה היום, עד שלאט הטענתי ועדיין מטעינה אותה מחדש.
ההתהפכות קרתה מהר. קראתי את הפוסט הקודם שלי ואני מנסה להפנים כדי לחזור לשם.
אני הולכת איתי. אני הולכת איתי. אני חוזרת על זה שוב ושוב, מנסה להפנים ולהבין שאני הולכת איתי.
החומה ביני לבין האושר שכל כך קרוב ועם זאת רחוק חזרה, ואני מחכה למשהו שינפץ אותה. מחכה לאושר שהיה בכף ידי שישוב.
שוב אומרת לעצמי, אני שווה. בוכה. אני מדהימה. אני אינטיליגנטית. אני סקסית. הלק שעשו לי אתמול פאקינג יפה ולבן לצד העור השחום והמושלם שלי. יש לי את המלכה, המלכה אוהבת אותי. יש לי את המלך, כיף לי איתו מאוד. אני בסדר. אני אשרוד. אני לא אשבר. אני משנה. אני משנה להם.
הסוללה עוד לא נגמרת, פתאום יורדת לה באיטיות, ואני תוהה האם זה אמור להיות כך, האם אני צריכה לכתוב עד שאגיע לתובנה מסוימת.
כרגע בעיר מגוריי המוכרת. ממשיכה במסלול האוטובוס לכיוון העיר שאני מקווה שהיא הבית הנוסף שלי, שאני רצויה שם בקטע כזה ובאמת.
ומה זה בית? הבית האמיתי שלי זה הטבע הירוק. האוטובוס נוסע ואני רואה את העצים ובוכה. זה הטבע שלי, שעוטף אותי בירוק גם כשהכל כל כך אפור. אני אוהבת לשמוע את הציפורים מצייצות, בעיקר לראות אותן מקפצות, ואת הפרפרים עפים, ללכת בעקבותם. הם מראים לי דרך כל כך יפה..
גם המלכה שלי היא סוג של פרפר. היא מובילה אותי אחריה למקומות שאני לא מכירה.. אני הולכת בעקבותיה ויודעת שאם רק אקשיב הדרך תהיה יפה לבסוף.
אולי לשם אני צריכה להגיע, ולא לשום תובנה.
