אחרי הרבה זמן שלא כתבתי פה, ויש הרבה לכתוב. על הפגישות עם המלכה, עם המלך, דברים חדשים וטובים.
תקופה שאני לא מצליחה לכתוב, גם עכשיו. אז אני פורקת במקום.
על כמה שהטוב לצד הרע מבלבל, האפור.
הרבה דברים טובים שעושים אושר אבל גם דברים רעים וחוסר הבנה ואנושיות.
יחסית לאדם שחי באפור, אני משדרת צבעוניות.
אני אדם שמח ומחויך, אני תמימה מאוד, כנה, ומעריכה את הדברים הקטנים. יש בי צד ילדותי ואמיתי, זה דבר שמושך אליי המון אנשים
כשטורקים לילדה הזאת את הדלת, היא קצת נשברת, וקצת מאבדת אמון
אבל העובדה שיש קצת בהכל, מראה שהילדה מתבגרת לאט. משהו מושך אותה לתהומות ילדותה
אני רוצה להאמין שהעולם הוא לא כזה כואב. אולי זה בגלל מה שעברתי, אני מדחיקה כל דבר רע, מעלימה אותו, ורוצה להאמין בעולם מתוקן.
אני מאמינה בדברים תמימים כי הבנתי את המשמעות האמיתית שלהם, בלילות ארוכים של בדידות.
ובגלל לילות ארוכים של בדידות ובכי, מחוץ לבית, אני מי שאני- רגש מתפרץ.
כשלא רוצים בי אני נפגעת. מרגיש לי שאנשים מפספסים כל כך הרבה. וזה מחזיר אותי חזרה, להורים שלא רצו אותי, ופספסו אותי. את הבת שלהם.
והיום לאחר תקופה של טוב בבית, ההורים הלכו לטיפול, והרגשתי קצת יותר מחוברת אליהם. אבא שלי צעק, ואמר לי שהוא לא רוצה איתי קשר יותר. אני שואלת את עצמי באיזה בית מתוקן אומרים דבר כזה שוב ושוב בלי כוונה? מעצבים? דבר כמו לנתק קשר עם הבת שלך?
ואיבדתי אמון שוב, ונשבר לי הלב שוב. אני לא רוצה קשר איתו.
פתאום הכל נראה אפור כהה.
ברביעי שהיה אפיתי עוגיות למפקדת שלי. כמה פעמים. הלכתי לסופר שוב כי שכחתי שוקולד. בסוף הם נשרפו לי, אבל התלכלכתי בשבילה, והתאמצתי באמצע הלילה לקראת שבת. בשבת נודע לי שהיא ריכלה עליי מול 3 קצינות שאחת מהן היא המפקדת שתהיה לי ורציתי להתחיל איתה דף חדש. היא קראה לי בעייתית, מופרעת. סיפרה להן על הבעיות הפיזיות והנפשיות שלי שאמורים להיות שמורים אצלה ולא עוד דרך ליצור שיחה מעניינת עם החברות שלה. היא אמרה שהיא חצי עצובה שאני עוזבת. היא אמרה שהיא רצתה להביא אותי לבסיס בכוונה כדי להעניש אותי. היא אמרה שאני לא עושה כלום ולא נמצאת כדי לעשות כשאני נטחנת ובחודשים האחרונים כמעט ולא החסרתי. אפילו אם לא אהבה אותי, באיזה עולם אפשר ללכת ללכלך על אדם שבכה לך מול העיניים כי הרביצו לו בבית והוא מיואש?
אז גם במפקדים שלי איבדתי אמון.
במפקדים, בהורים, במערכת הצבאית שמייאשת אותי שוב ושוב.
וכאן מתחילים הדחפים ההרסניים שלי. שהם לא אפור, הם הגבול האדום שלי
האפור הזה שחקרתי השבוע מאוד מעניין.
אדם בודד יכול להסתכל על כך שאין לו חברים. יש, או אין. אבל פתאום יתקל באדם טוב שיעשה בשבילו מעשה שכולו אהבה. האפור פה ראוי להערכה
אפור יכול להתקיים לצד השחור, או הלבן. יש לי אנשים שאוהבים אותי, ויצא לי להתקל באדם טוב השבוע.
האפור הוא גם מה שמוסתר. יש את הטוב, יש את הרע, ויש את מה שנובע משניהם. הרגשות והמורכבות שלא צפים על פני השטח.
ובשבילי האפור הזה הוא פשוט לא מספיק.
להיות ילדה בעולם זה קשה, וילדה בלי אמון קשה אף יותר.
אני מרגישה שקרעו לי את הלב. שתקעו בו חרב חדה.
אני מרגישה שאני מסתכלת על העולם בעיניים אפורות שכבר אין בהם את הניצוץ שהיה
וזה שובר לי, לילדה הקטנה שמאמינה בקסמים את הלב.
זה גם שובר לילדה הגדולה ששברו וחיה בזכות הקסמים האלה
זה אומר לה שהם לא קיימים
