אני בוכה בלי סוף, מנקזת משהו ממני. דמעות יורדות מהפנים שלי ואני מתקפלת אל תוך עצמי. אני לא מרגישה רחמים, אני מרגישה חוסר. חוסר גדול. קולה של אמא מהדהד ברקע כי היא מדברת חזק מדי בפלאפון, אבל הנוכחות שלה לא מורגשת. במקום לכעוס עליי היום ולהגיד שלא תעשה בשבילי דבר יכלה להתקרב ולתת לי לבכות לה על הכתף. כנראה שזה לא היה קורה. אני לא מרגישה פתוחה מספיק מולה. ראיתי סרט עצוב ובכיתי. הזדהתי עם הדמות הראשית הכל כך קיצונית שדומה לי. מצאו את האמא הביולוגית שלה אבל היא לא רצתה איתה שום קשר. בפנימייה ריכלו עליה כי היא לסבית, המורים ריחמו עליה, ובת הזוג שלה ניסתה להיות סטרייטית. אז היא ברחה ליער. גם אני בורחת לטבע לפעמים, הפעם המלכה תפסה אותי עם משחק שבא ללמד אותי מילים מיוחדות בעברית. המלכה שלי חכמה מאוד. היא מרגישה כמו דמות סמכות יותר מכל דמות שהייתה לי, וגם דמות של אמא, לפעמים בא לי לקרוא לה ככה, זה מוזר, ומביך. אבל היום ממש רציתי. רציתי כמה דברים: שהיא תשכב מעליי ותבהה לי בעיניים, תנשק, ותדבר איתי במבטים. שתתן לי לבכות לה על הכתף, עם מוצץ, ולקרוא לה אמא. שהיא תשיר לי. שהיא תרביץ לי, אבל היום זה היה הדחף ההרסני שלי שרוצה שאסבול ואדמם. (עדיין זה חירמן אותי ממש כי אני שרוטה גם בקטע הטוב). גם על המלך אני מסתכלת לפעמים כאל דמות אב. זה מוזר לי כי אבא שלי כל כך לא מסתכל לעברי. אני מרגישה כמו ילדה קטנה ושבורה, זה למה בכיתי כל כך הרבה ועדיין לא מפסיקה לבכות. חשבתי שאני מקבלת את מה שאמרו עליי ולא מתרגשת אבל זה תקף אותי פתאום. הילדה פתאום הרגישה את זה. חזק בלב. את הרחמים, את הלכלוך שאומרים עליה, גם ביסודי אמרו לי וצחקו עליי מאחורי הגב, בחטיבה הרביצו לי אז עברתי בית ספר, ותוך כדי הייתי אדם תמים כל כך. הייתי אדישה כל כך. אולי הפעם זו התגובה הבריאה, לבכות כשפוגעים בי כל כך. לבכות מהרוע. אנשים עושים דברים כל כך רעים וזה לא משפיע עליהם, הם המוזרים מבנינו. אם כולם היו רגישים לסביבה אולי היה עולם טוב יותר. ובנתיים בסך הכל אני אוהבת את הילדה שאני. גם אם היא עושה לי חיים קשים, גם אם היא מרגישה נטושה. אני מרגישה את הכאב שלה. אני מרשה לה להתמך באנשים כמו המלכה. מגיע לה להיות אהובה ולהרגיש מה זו אהבה של הורה. לפחות אהבה לילד ממישהו.
לפני 4 שנים. 30 באוגוסט 2020 בשעה 20:18
