אני לא רגילה לעלות תמונות חשופות לבלוג שלי, אבל אי אפשר למנוע את זה. היא מפשיטה אותי מההגדרות שאני מציבה והחומות אל הלב עם כל התשובות. לכל חסם יש ״למה״ משלו, למה שאני לא מעיזה לגלות אבל היא יודעת הכל. היא יודעת מי אני, מהגרסה הפשוטה ביותר אל המורכבת, היא מוצאת אותי, המורכבת, בפשטות רבה ומפלסת את דרכה אל הלב שלי.
גם אחרי שמצאה, היא חודרת פנימה עוד. כשאני עצובה, היא תופסת אותי. כשאני עצבנית, היא אוחזת בי. כשקשה, היא נמצאת לצידי. היא מאפסת אותי, מחממת ומקררת אותי. היא עוזרת לי למצוא את הדרך הנכונה, חם, קר, בסוף אני מגיעה לאן שאני צריכה.
לפעמים אני לא יודעת איך להגיד לה. או להסביר לאחרים. היא הצילה אותי, את החיים שלי, את הנפש שלי, את הילדה שבי, את האישה שבי. לילדה שבי נתנה בית וביטחון, לאישה עזרה לא להטמע, אני לא יודעת איך להסביר את המשמעות שבלקחת ילדה עם חוויות טראומתיות, עם חוסר אמון מוחלט, לקחת קרקסנית אבודה, כמו ליצנית עצובה, ולהפיח את נשמתה. לקחת את הילדה השבורה, בלי כל התקווה, שרוצה רק לחייך, לשמח, ולחזות בבואה של השמש, לתת לה אהבה, לילדה שחושבת שאין לה דרך אחרת, שאין מי שיקבל אותה ויעטוף.
אני נפעמת, מתרגשת, עד שיורדות הדמעות כל פעם מחדש בגללה. גם היא לא תוכל להבין, מי שלא מבין את השריטה לא יבין. אני מאושרת לחשוף את שמה של האחת שעליה מבוססים הסיפורים שלי. הקילור הוא תהליך ארוך שיגמר עוד המון זמן, וראיתי פה הזדמנות להראות לכולם למי אני שייכת. מלכתי, מהשורשים העמוקים ביותר, הלב שלי שייך אלייך.
תודה על משימה נוספת שמאפשרת לי להיות בדיוק היכן שאני אמורה.
