אני אוהבת דברים מתוקים ומרים. אני יושבת עכשיו לשתות תה ומולי חברה, כמו כל יום בצבא, כמו כל יום: תה טעים אך מר. המרירות לא תמיד הייתה ערבה לחיקי, לא פעם, בטח שלא בילדות המוקדמת שכולה, כרצונם של ילדים שתהיה מלאה ממתקים וסוכר. אני יושבת וחושבת שיש כמה דברים שדופקים אותי עכשיו, הבנות שזרות לי ומונחות על פניי כמו סתירה מצלצלת. אני מזוכיסטית, לכן פחות קשה לי להבין למה אני לא מרגישה כאב. במקום אני מרגישה צמרמורות, שמחה, קצת נוסטלגיה..
כמה התבגרתי בכלום זמן, כמה התחברתי לעצמי, כמה פחות נשברתי. אני לא רק נושכת שפתיים, אני מוצאת בליבי להיות שם עבור אחרים. אני עוזרת לכל מי שחש לא בטוב, אני אעזור בעבודה, אציע את עצמי, אכין תה לכולם, אעשה שיחות נפש, אחזק, אזכור ואדע מה להגיד. בזמן הזה גם המון עובר בראש שלי, אבל אני יודעת מה נכון לעשות. אני יודעת מה ילבה את האש, אני יודעת מתי אני צריכה לקרר את הסביבה שלי, שתשאר נעימה. אני לא לוקחת צעד אחורה, לא צעד קדימה, אני איתי ואני זזה ממקום למקום. אנחנו לא באותו המקום שאנחנו, החיים מורכבים מטוב ורע, מהטוב שברע והרע שבטוב. גם הם לא מוגדרים, רע לא תמיד יהיה רע לגמרי.
לא יודעת למה אני מופתעת, ולא מצליחה לשים את האצבע על מתי זה קרה ואיך אני במקום שונה אם אנחנו כל הזמן בתזוזה. מה שבטוח, אני יכולה להגיד על עצמי החדשה: אני יודעת להכיל, אני יודעת מה המקום שלי, אני לא מתרגשת מדברים, רק מתרגשת במובן של מצפה. אני יודעת מה אני שווה, יודעת מה אני רוצה, יודעת איך להתנהל בקשרים סביבי, יודעת להיות חדה, יודעת לשאוף, ללמוד.
כשמפסיקים לשתות תה עם סוכר עם הזמן מתרגלים למרירות. ככל שהסוכר נעלם מחיי הם נראים הרבה, הרבה יותר מתוקים. כאבים פיזיים ונפשיים, אני כבר מתמודדת איתם טוב. אבל לא יהיה זה עוד פוסט שעוסק ביכולת שלי להסתגל. הוא עוסק בשלב הבא, והוא ביכולת שלי לזרוח
